דוקטור, מה קורה בגוף כשהחום עולה?
אתם חולים. חום הגוף עולה, הזיעה מציקה ולחגיגה מצטרפות גם הצמרמורות. מדוע הגוף מעלה חום בזמן מחלה והאם בכלל צריך לנסות ולהוריד אותו? אתם שאלתם - הדוקטור השיב
אין מי שלא חווה בחייו את הרגע הזה בו חום הגוף עולה, ועמו מגיעה הזעה מוגברת ותחושת צמרמורת. בעבר מקובל היה לחשוב שחום גורם לפרכוסי חום, אולם היום ידוע שמדובר בתהליך דלקתי מורכב בו הגוף מגייס מיליוני תאים שמטרתם אחת: להילחם בפולש הזר שחדר לגוף ומאיים לחולל בו שמות. אז מה קורה בגוף בזמן החום? בואו נצא למסע אל עבר מערכת החיסון, במלחמה היומיומית המתרחשת בתוכנו.
אתם שאלתם - הדוקטור ענה
החום עולה - החיידקים לא יכולים להתרבות
הכלי העיקרי במלחמה בזיהומים הוא לוחמה חסרת פשרות באמצעות תאי הדם הלבנים (לויקוציטים). אלו מתחלקים לתתי סוגים רבים, כאשר אחד החשובים שבהם הוא תא הקרוי נויטרופיל, האמון על המלחמה בחיידקים. הנויטרופיל מיוצר במח העצם ומופרש לדם, שם הוא משוטט במשך כמה שעות, עד שהוא מת. הוא יודע להימשך לגופים זרים לפי הכימיקלים שמפרישים תאי הגוף שניזוקו או לפי חומרים כימיים שמפריש הפולש הזר. באמצעות ריכוזים של אנזימים הורס הנויטרופיל את החיידקים, אך קיימים גם חיידקים רבים שהנויטרופיל אינו יכול להם.
| המרכיב | תפקידו |
| אינטרלוקין | מתווך בין מרכיבי המערכת, מעלה חום |
| אנטיגן | כל פולש זר למערכת החיסון |
| בלוטות לימפה | צברי בלוטות המייצרים את התאים הלימפוציטים |
| לויקוציטים | משפחת תאי הדם הלבנים המרכיבים את מערכת החיסון |
| לימפוציטים | תת סוג של תאי הדם הלבנים המכילים תאי B ותאי T |
| מקרופאג (מונוציט) | בולע חיידקים ונגיפים, מגביר זרימת דם לאזור המודלק |
| נוגדנים | קולטנים המקשרים בין תאי החיסון למזהמים ויוצרים זיכרון חיסוני |
| תאי B | מפרישים נוגדנים |
| תאי T | קוטלים תאים נגועים בחיידקים ונגיפים |
תא אחר האמון על המלחמה בחיידקים הוא מקרופאג (מונוציט). גם המקרופאג נוצר במח העצם, נודד עם מחזור הדם לרקמות מסויימות והורס חיידקים וגופיפים אחרים באמצעות אנזימים.
אם תהיתם מדוע אזור דלקתי מפריש נוזל עכור, הגורם לאודם, נפיחות וכאב, מדובר בתגובה שגם עליה אחראים המקרופאגים, המפרישים כימיקלים שמגבירים את זרימת הדם לאזור הפגוע, כשהתוצאה, כאמור, היא אודם, נפיחות וכאב. אבל הגברת זרימת הדם לא מתרחשת סתם כך: היא נועדה להזעיק למקום האירוע תאים נוספים של מערכת החיסון, כדי להילחם בפולשים הזרים.
מלבד פעולתם הישירה של המאקרופגים נגד פולשים זרים, הם מפרישים גם מתווכים הנקראים אינטרלוקינים, שתפקידם להתריע על סכנת זיהום צפוייה לגוף. האינטרלוקינים גורמים להעלאת חום הגוף עד לטמפרטורה שחיידקים מסויימים אינם יכולים להתקיים ולהתרבות בה. הם גם מפרישים חלבונים מהכבד, שתוקפים פולשים זרים בלי הבחנה.
מערכת החיסון נערכת למתקפה הבאה
לא די בפעילות מערכת החיסון, המתרחשת עם חדירת הפולשים הזרים. ברוב הזיהומים "לומדת" מערכת החיסון את המזהם ונערכת לאפשרות של זיהום חוזר שלו. על כך אמונים התאים הנקראים לימפוציטים. תאים אלה, שמספרם מגיע לכשני ביליון, נוצרים בחלקים שונים של מערכת הלימפה. הלימפוציטים הנוצרים בבלוטות הלימפה ממתינים לאות אזעקה מהמקרופאגים, שפגשו ראשונים בפולש הזר.הנוגדנים, כאמור, "זוכרים" את הפולש הזר ובפלישה הבאה יזדרזו ליצור עוד נוגדנים כמותם, שיפעלו נגד אותו פולש זר. זהו למעשה החיסון הטבעי של הגוף, ובדרך זו גם פועלות זריקות החיסון. לחלק מהמחלות קיים חיסון פעיל, המכיל חלקים של גופים זרים שגורמים לגוף ליצור בעצמו נוגדנים. יכולת הזיכרון של הנוגדנים תסייע למערכת החיסון בפעם הבאה שתתרחש פלישה של גוף זר זה, לפעול במהירות נגדו. החיסון הסביל, לעומת זאת, מכיל בעצמו נוגדנים, המוזרקים לגוף ופועלים כנגד הפולשים הזרים.
צבא הנויטרופילים נגד החיידקים
זמן קצר לאחר חדירתם של החיידקים מגיע אל האזור הפגוע חיל משמר של נויטרופילים. כל נויטרופיל מחליק ומתגלגל עד לחיידקים הזרים. ברגע זה מתחיל קרב התשה בין החיידקים לבין צבא הנויטרופילים. בניסיון להתחמק מהתוקפים מפרישים החיידקים רעלנים רבי עוצמה, שמטרתם לחסל ולשתק את צבא הנויטרופילים ואת התאים מסביב. הנויטרופילים, מצידם, פועלים בטקטיקה אחרת: הם עוטפים את החיידק בקרום הבולע אותו.
בשק הזעיר שבו נלכד החיידק מפריש הנויטרופיל אנזימים קוטלים. כל נויטרופיל כזה יכול לחסל עד 25 חיידקים. בסוף המלחמה גווע הנויטרופיל בשל כמות הרעלנים הרבה שהפריש החיידק ומיצי העיכול שהפריש הוא עצמו. בינתיים ממהרים הנוגדנים שנוצרו נגד החיידקים להיצמד אל אתרים שונים אצל החיידק. בכך הם הופכים אותו ל"אטרקטיבי".
אבל הנויטרופילים לא לבד במערכה: הגוף משגר זרם בלתי פוסק של מרכיבים נוספים למערכת החיסון. בגזרה העורפית מצויים המקרופאגים, הבולעים אף הם את החיידקים ומעכלים אותם. יכולת ההתשה של כל מקרופאג רבה הרבה יותר מזו של הנויטרופיל, וכל מקרופאג מסוגל לחסל כ-100 חיידקים בטרם יגווע וימות. את תוצאות הקרב הזה ניתן לראות בעין בלתי מזויינת: ערב רב של חיידקים, נויטרופילים ומקרופאגים מתים יוצרים את המוגלה, המוכרת לכולם.
ההיפותלמוס: התרמוסטט של המוח
אז אחרי שהבנו מה מתרחש בגוף בעת חדירה של חיידקים הגענו לחלק שבשבילו התכנסנו: מה מפעיל את עליית הטמפרטורה של הגוף? זהו ההיפותלמוס, החלק במוח המצוי מעל בלוטת יותרת המוח (היפופיזה), שמכיל את ה"תרמוסטט" של המוח. ההיפותלמוס חש בטמפרטורת הדם ומשווה אותה לטמפרטורה הרצוייה הקבועה מראש. אם הטמפרטורה העכשווית שונה מהטמפרטורה הרצויה - ההיפותלמוס מנסה לתקן זאת.הדבר דומה לתרמוסטט במיזוג המרכזי שלכם בבית, אבל בניגוד אליו ההיפותלמוס אינו יכול לכבות את המערכת. במקום זה הוא שולח אותות עצביים הגורמים לנו להזיע אם חם לנו או לרעוד ולחמם את הגוף אם קר לנו. הזיעה מקררת את הגוף באמצעות אידוי נוזל הזיעה, בעוד שרעידות מחממות את הגוף משום שרוב האנרגיה אותה מייצרים השרירים במהלך הרעידות מומרת לחום.
כשעולה החום מערכת החיסון המגיבה לזיהום מפרישה מולקולות המכונות "פירוגנים אנדוגניים", שנעים בזרם הדם ומגיעים להיפותלמוס. שם הם גורמים לכיוון מחדש של הטמפרטורה הבסיסית של הגוף. כעת, ההיפותלמוס שינה כבר את הטמפרטורה הבסיסית, אבל חום הגוף עדיין לא הספיק לעלות והוא נמוך מהטמפרטורה החדשה שנקבעה. מסיבה זו אנחנו חשים בקור, מתחבאים תחת השמיכות ורועדים.
מעט אחר כך, כשהחום עולה עד לטמפרטורה החדשה שנקבעה, שולח ההיפותלמוס אותות הקובעים כי טמפרטורת הגוף תקינה. כעת, לא נחוש עוד קור וזה הזמן להגיח מתוך השמיכות. עכשיו ההיפותלמוס משנה שוב את כיוון טמפרטורת הגוף ומוריד אותה לערך הרגיל.
אלא שלמרות שההיפותלמוס הפחית את הטמפרטורה בתרמוסטט המוחי, הגוף עדיין חם ולכן אנחנו מתחילים לחוש בחום ולהזיע. המשחקים הללו, בין ההיפותלמוס לתחושה שלנו, נועדו לגרום לנו לשנות את ההתנהגות על מנת לסייע ולייצב את טמפרטורת הגוף על הרמה אותה קבע ההיפותלמוס. למעשה, תחושת החום או הקור שאנחנו מרגישים אינה טמפרטורת הגוף עצמה, אלא ההבדל בין טמפרטורת ההיפותלמוס (או אם תרצו – התרמוסטט) לחום הגוף.
אז החום הוא טוב או רע?
למעשה החום הוא פעולת הגנה יעילה ביותר של הגוף, שכאמור נועדה ליצור "סביבת עבודה" לא נוחה לחיידקים ולנגיפים. לפיכך, בכל הקשור לגוף שלנו החום הוא טוב מאוד. נכון, חום גורם לתחושת עייפות ותשישות, אולם הוא עדות לפעילות אנרגטית עזה של מערכת חיסון יעילה. לכן מומלץ שלא להוריד חום מתחת ל-38.5 מעלות ולזכור שחום של עד 41 מעלות אינו מסוכן, אינו מגביר את הסיכון לפרכוסים והוא נדבך חשוב ביותר במלחמה בפולשים הזרים.
לפנייה לכתב/ת 
