חיי עם הכרס - ואיך הצלחתי להוריד אותה

אם אין לך ריבועים בבטן, אתה לא קיים. המנטרה הזו הפכה מובנת מאליה בכל הקשור ליופי הגברי. גם אם יש לך מיתאר פנים כעור - מובטח לך כי הקוביות יהפכו אותך מכונפה להורס. ומשתפסה המנטרה הזו תאוצה בעולמנו אנו, הבנתי אני שלעולם לא אהיה כזה. יחסיי עם החלק בגוף שבין החזה למפשעה הם פשוטים: התעלמות הדדית במשך שנים. הכרס, לא משנה כמה אני מתאמץ, מתעקשת תמיד להתייצב באותו מקום. 

ד"ר בדיאטה - הטורים קודמים:

• אפשר להוריד במשקל בלי לעשות כושר? 
• איך השמנתי מלאכול רק "דיאט"
  

מאז שאני זוכר את עצמי הכרס שלי תופחת 

זה מתחיל עם הג'ינס, שנאלץ לתפוס את מקומו בתחתית הכרס, בקו משווה אחד עם חריץ הישבן. הלחץ האטמוספרי העז שיוצרת הכרס נותן בראש גם לרוכסן, וכל כיפוף קטן פותח מיד את ה"חנות" לרווחה, בלי משים. גם פעולת קשירת שרוכי הנעליים היא פרוייקט של ממש. לא זו בלבד שהכרס מסתירה את הנוף כולו, מהמותניים ומטה, היא גם מונעת מהרגל להגיע קרוב אל הידיים. כאבי הגב לא מאחרים להגיע, שעה שהיא מושכת את עמוד השדרה קדימה, עד שהגוף כולו נראה כמתקן נרגילה מפלצתי.

ד"ר איתי גל, לפני ואחרי. "שנים ניסיתי להחביא את הכרס"(צילום: דלית שחם)

במשך שנים נעתי כמעוברת, שעומדת ללדת בכל רגע וממתינה בכליון עיניים לירידת המים המיוחלת. מעולם לא חפצתי להידמות לקולב סלבריטאי המזמין צלמי פפראצי להנפיק תמונות בחוף הים, מעולם לא קיוויתי להשקיע שעות ביצירת לוח שש בש משרירי הבטן. רק בקשה אחת הייתה לי: להיפטר מריבוי תאי השומן שהולכים לפניי. ‬‬

וכך, במשך השנים עשיתי כל מה שרק אפשר בניסיון להחביא את הכרס מעיני האנושות בכל דרך אפשרית. בגדים שהיו גדולים בשלוש מידות, מכנסיים המורמים עד מעל הפופיק ו-18 שעות ביממה של חנק, כשהבטן מוכנסת פנימה. אבל זה לא ממש עזר, והיא נותרה שם בגאון. קשה לי לזכור מתי הייתה הפעם האחרונה בה אזרתי אומץ להפשיל חולצה ליד אחרים, ליהנות בחוף הים או להשתכשך בבריכה. הכרס ליוותה אותי בתאווה, הולכת ותופחת למימדי ענק.

200 כפיפות בטן ביום. יעזור?

כצפוי הפכה הכרס למוקד המאבק המרכזי שלי בדיאטה. מהיום שנכנסתי למשטר שמטרתו להוריד במשקל נהגתי בכרס ברודנות קשה. 200 כפיפות בטן ביום, כיווץ השרירים ותרגילי "אני קורעת לך את הצורה" של מאמנת הכושר בג'ים - הכל במטרה להפוך את הכרס למשהו שהוא לא שומן מידלדל.

ואיכשהו הנס קרה. לאחרונה, אם אני מביט ממש ממש טוב בעודי מכניס את הבטן עמוק עד עמוד השדרה, אני מצליח להבחין באותם Six Pack. הם אמנם חבויים עדיין עמוק מתחת לשכבות העור הרבות שנמתחו משך השנים תחת מעטה השומן, אך הכרס מתחילה להתאדות. נכון שכבר השלמתי עם העובדה שקוביות אצליח לראות רק בחפיסת שוקולד - אבל גם זה משהו. 

שלושה טיפים עד לפעם הבאה:

1. זהירות א': אני שורף לא מעט קלוריות באימון הכושר בזכות קרן, המאמנת האגדית ("אני קשוחה, אבל בּרַכּוּת") שדואגת לקרוע לי את הצורה ולגרום לי לדופק מטורף, תוך שהיא מגלה לי שרירים שהופתעתי להיזכר

בקיומם מאז שיעורי האנטומיה. אבל מה הטעם אם אחרי אימון כזה אני חוזר הביתה וטורף כאילו אין מחר? אז מצאתי שיטה: לשתות, והמון, מיד אחרי האימון, יחד עם פרי או חטיף אנרגיה. זה מרגיע מעט את המאנצ' - עד לפעם הבאה.

2. זהירות ב': התרגלתי ללעוס משך כל שעות היממה תוך חיסול חבילות מסטיקים שלמות מידי יום. לעתים שכחתי שכל מסטיק ללא סוכר שכזה, ערכו כ-10 קלוריות לפחות. וכך יכולתי לחסל בכיף 200 קלוריות בלי להרגיש אפילו. התרגלתי ללעוס פחות, או לעבור לסוכריה ללא סוכר הנשארת בפה מעט יותר.

3. זהירות ג': קשה לי לעבור שבוע בלי הסושי הקבוע שלי. אינני חובב דגים, וזוהי הדרך היחידה כמובן בה אני מוכן להכניס יצורים שיודעים לשחות לפי. אלא שהסושי, חרף ערכו התזונתי המעולה על מרכיביו השונים, משמין מאוד וארוחת סושי שאינו משביע מי-יודע-מה, עלולה להאמיר גם ל-800 קלוריות ויותר. אם כבר בחרתי סושי, אני מקפיד שהוא ללא ציפוי, לא מטוגן, ובטח שבלי רוטב מיונז שרק מחריף את המאזן הקלורי.