רק העבודה יכולה

התופעה הבולטת בבחירות לראשות מפלגת העבודה היא לא התוצאות, אלא ההתעניינות הגדולה בה. הרי מדובר במפלגה קטנה שיש לה רק שמונה מושבים בכנסת, שמי שעמד בראשה פילג אותה ושלפני חודשים ספורים הספידו אותה.

ההסבר לכך נעוץ לא רק במפלגה עצמה אלא במצב הפוליטי הכללי: החברה הישראלית מחפשת אלטרנטיבה ואופוזיציה באופן נואש. ממשלת נתניהו מסכנת את עצם קיום המדינה בכול המישורים - הביטחוני, המדיני והחברתי. שנים רבות לא היתה ממשלה כה מסוכנת, אולי מאז ממשלת מנחם בגין השנייה שהטביעה אותנו בבוץ הלבנוני, פילגה את החברה ודרדרה את הכלכלה הישראלית לסף פשיטת רגל מוחלטת.

עוד בערוץ הדעות :  

• העולם כולו נגדנו, וטוב לנו עם זה / חנן נוה
• מהפך כלכלי-חברתי עושים רק בקלפי / ריקי שיו
• כל מה שנכון להגיד. המילון השלם / זיו תדהר
• לבית הלבן דרוש מנהיג / איתן גלבוע
  

לנוכח מצב זה, עומדת מפלגה שהיא מפלגת האופוזיציה הרשמית, קדימה, אך בפועל היא "ליכוד ב'". היא המפלגה הגדולה בכנסת - יש לה 28 מושבים - אך היא לא מסוגלת לפגוע במעמד הממשלה כמו שהליכוד המצומק (היו לו 12 מושבים בלבד בכנסת הקודמת) הצליח לפגוע שוב ושוב במעמד ממשלת אהוד אולמרט.

התור בדרך לקלפי. מדינה מחפשת מוצא(צילום: מוטי קמחי)

מבחינה זו, המפסיד הגדול הוא אהוד ברק. אילו היה נשאר באופוזיציה במקום לזחול לממשלה עבור כמה נזידי עדשים, היה יכול להיות האלטרנטיבה היחידה. אולם ברק הלך כמו סומא בארובה אחרי תשוקתו הפוליטית היחידה - להיות חלק מהשלטון, ולא משנה מה המחיר. בפרישתו העניק ברק למפלגת העבודה דורון שלא ניתן הגזים בחשיבותו - היכולת לראות את עצמה כמפלגה שמציגה דרך חדשה ושונה ולא סרח עודף של ממשלה, ולא משנה מה היא.

זה הדבר העיקרי שדרדר אותה למצבה העלוב. שני ראשי הממשלה האחרונים מטעמה סחבו אותה שוב ושוב לעור הצבי בכורסאות הממשלה: ברק נופף את דגל הביטחון הכוזב ושמעון פרס נופף את דגל השלום ההזוי והמדומה. היום - לנוכח המחאה החברתית, הבידוד המדיני והשיתוק הקטלני ביחסינו עם הפלסטינים, מפלגת העבודה היא האלטרנטיבה היחידה, למרות מצבה הפרלמנטרי העגום.

בהיסטוריה הפוליטית של ישראל היו כמה דוגמאות למפלגות קטנות שזינקו אחרי שהצליחו להציג דרך אחרת. דוגמה מרתקת לכך היא מפלגת הציונים הכלליים בראשית שנות ה-50 - בבחירות לכנסת השנייה, שנערכו בקיץ 1951, היא זינקה ממפלגה קטנה למפלגה גדולה - השנייה בגודלה אחרי מפא"י. בימי הצנע ותחושת החנק הכלכלי היא הציבה דרך אחרת שסיסמתה העיקרית הייתה "תנו לחיות בארץ הזאת".

מפלגת העבודה לא דומה לציונים הכלליים. היא מפלגה עם שורשים עמוקים בהיסטוריה הישראלית ובבניין הארץ ויש לה עמדה ברורה בנוגע לשאלות הקריטיות - סיום הכיבוש והפער הכלכלי התהומי והמרעיל. היא לא כוכב שביט שעלה במהירות ושנפל באותה מהירות. במידה רבה, קדימה היא מפלגת כוכב שביט - כמו ד"ש ב-1977 ושינוי ב-2003, שהתפרקו במהירות הקול. למפלגת העבודה יש סיכוי גדול לשחק תפקיד משמעותי במאבק על עיצוב החברה הישראלית.

ההכרעה מי יהיה מנהיג מפלגת העבודה תהיה בסיבוב השני. מי שייבחר - שלי יחימוביץ' או עמיר פרץ - יקבל אחריות כבדה מנשוא: ניסיון להציל אותו מהדרך המופקרת והאנוכית של בנימין נתניהו ואהוד ברק. 

פרופ' יחיעם ויץ, החוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il