מקצת לשום דבר - כך פוספס המסחר עם מצרים
גם לפני נפילת מובארק ישראל לא הצליחה לקטוף פירות מסחריים מהסכם השלום עם שכנתה מהדרום. כעת, לאחר הרג החיילים המצרים וניסיון הלינץ' בשגרירות, שיתוף הפעולה ידעך עוד יותר. דווקא חוסר האונים הכלכלי של מצרים והתלות בארצות הברית הוא שמשמר את הסכם השלום. פרשנות
כמה שזה יישמע אירוני, ההתקפה על השגרירות הישראלית בסוף השבוע טרפה את הקלפים מבחינתם של הגופים והאישים המצרים הקוראים לניתוק מוחלט של הקשרים עם ישראל. הגינויים לאלימות ולהפרת החוק מצד כמעט כל הקשת הפוליטית דחקו לקרן זווית את הקריאות לביטול הסכמי השלום.
באווירה הקיימת במצרים היום, מאז נפילת מובארק, לא ניתן לזלזל בקריאות הללו שהלכו והתחזקו מאז הרג ששת החיילים המצרים בגבול. החונטה הצבאית השלטת מוכיחה בכל יום שעובר את חולשתה ואת נכונותה להפיס את דעתם של ההמונים כמעט בכל נושא.
הדוגמא המהדהדת ביותר היא הסכמתה להשפיל בפומבי את הנשיא המודח חוסני מובארק בתחילת משפטו. ראשי החונטה הגישו את ראשו של מובארק להמונים, למרות שהכל יודעים שהם הלכו איתו שנים יד ביד והיו שותפים לכל מהלכיו, כולל אלה האפלים ביותר.
הגורם האמריקני
קשה להתנבא כיצד יתפתחו היחסים בין ישראל לבין מצרים לאור רצף האירועים המהיר בשבועות האחרונים. עם זאת, זה לא יהיה מרחיק לכת לקבוע כי בסופו של דבר היחסים לא ינותקו במלואם. ניתן לקבוע בוודאות כי האינטנסיביות שלהם ואיכותם ירדו גם ירדו.
הגורם העיקרי המביא אותנו לסבור כי לא יהיה ניתוק מוחלט - הוא הגורם האמריקני. במשך שלושת העשורים האחרונים פיתחה מצרים תלות כלכלית-צבאית בארה"ב. בשלושת העשורים האחרונים עבר צבא מצרים מודרניזציה בהשראה ובסיוע אמריקאי נדיב.
התעשייה הצבאית המצרית אף היתה שותפה לייצור חלק מהרכיבים של מערכות הנשק האמריקני (דוגמת טנקי אברהמס). אבל הסיוע הצבאי הוא פן אחד של שיתוף הפעולה עם וושינגטון והמחויבות המצרית כלפי ארה"ב.
הסיוע הכלכלי האמריקני (כ-2 מיליארד דולר בשנה) הופך דווקא כיום בעידן של משבר פיננסי עולמי חשוב יותר ויותר נוכח הירידה בזרם ההשקעות הזרות במשק המצרי. במילים אחרות, יצטרך לקרות משהו קיצוני ביותר כדי ששליט מצרי יאזור אומץ ויוותר על מערכת הקשרים האינטימית עם ארה"ב עקב ביטול הסכם השלום עם ישראל. זו הסיבה אגב שחוסיין טנטאווי נשיא המועצה הצבאית השלטת הרים את הטלפון ביום שישי בלילה כשהבין שהבית הלבן על הקו.
השלום הכלכלי שלא היה
מלכתחילה הפוטנציאל לשיתוף פעולה כלכלי בין ישראל לבין מצרים מומש בחלקו הקטן ביותר בלבד. הסחר הדו צדדי נמוך ואם נוציא את רכישות הגז, הסחר בין ישראל לבין מצרים נמוך מזה של ישראל עם המשק הקטן והנחשל של ירדן.
תנועת אנשים בין שתי המדינות היתה תמיד בכיוון חד סיטרי. תיירים מצרים מיעטו לבקר בישראל וכך גם אנשי עסקים. בישראל נזכרים כעת בערגה בזמן שלטונו של חוסני מובארק אולם אל נשכח כי במהלך 30 שנות שלטונו הממסד המצרי עשה כל שביכולתו כדי להקשות על אנשי עסקים מצרים לפתח את הקשרים עם עמיתיהם מישראל.
יתירה מכך, הפגנות השנאה כלפי ישראל והמתקפות הארסיות בתקשורת כנגדה לא החלו בעידן טנטאווי, אלא הן תולדה של מדיניות ברורה של משטר מובארק לא לקיים תהליך בילטראלי עמוק עם ישראל (אם כי על פי ההאשמות במצרים במישור האישי הוא ובניו נהנו ככל הנראה מעסקת הגז). עסקת הגז הייתה היחידה בעלת מימדים כלכליים משמעותיים, אולם כיום לאור הביקורת הציבורית הגוברת היא נטל על החונטה.
בתחום התעשייה, הייצור של חברות ישראליות במצרים היה בהיקף לא משמעותי. זכור לטובה בהקשר זה מפעלו של דוביק לאוטמן וכן מספר מפעלי טקסטיל נוספים. אולם יש לזכור כי גם חברות אלה זכו לביקורות קטלניות בתקשורת המצרית, כולל על ניצול כביכול של כוח אדם זול. גם ההסכם הידוע בשם QIZ שנחתם בחסות אמריקנית לא טמן בחובו בשורות גדולות להיקף שיתוף הפעולה בין המגזרים העסקיים של שתי המדינות.
עתיד עגום
כפי שהדברים נראים היחסים הכלכליים בין ישראל לבין מצרים ילכו ויפחתו בעתיד. מעבר לערך הכספי, חשיבות יחסי המסחר היתה ביכולתם לפתח יחסי קרבה בין העמים, אך זה לא קרה וכפי שכבר נכתב לעיל הם לא קיבלו את העידוד הדרוש מצד מובארק ואנשיו. למעט התחום הביטחוני-מודיעיני בתקופות מסוימות היחסים עם מצרים היו לא רק קרים אלא קפואים.
הפספוס של השלום גדול עוד יותר אם נזכור כי מאז נחתמו הסכמי השלום עם מצרים, ישראל פיתחה את יכולות הייצוא שלה בצורה משמעותית והגדילה את שיעוריו בשווקים המתפתחים. התעשייה הישראלית פתחה לעצמה שווקים חדשים במזרח אסיה אך בחצר האחורית שלה כמו בשוק גדול כמו מצרים היא לא הצליחה. זה כבר כנראה לא יקרה.
דורון פסקין הוא מנהל אגף המחקר בחברת אינפו פרוד מחקרים (המזה"ת) www.infoprod.co.il
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ynet כלכלה
לפנייה לכתב/ת 
