"סולאר" של מקיואן: תחושת אי-שקט מופלאה

יש הרבה מאוד דברים מרשימים ב"סולאר" של איאן מקיואן; הפואטיקה המתוחכמת ולפעמים החידתית שגורמת לפעמים לרחם על המתרגמת, המיפוי מעורר ההשתאות וכמעט נטול הטרחנות של עולם הפיזיקה, האופן בו הוא ממוסס דוקטרינות אינטלקטואליות של המאה ה-20 ועוד. אבל אולי הדבר המרשים ביותר הוא היכולת של מקיואן כמעט להפנט את הקורא תוך כדי עלילה מורכבת, נפתלת ומלאת מהמורות. אצל מקיואן אתה יודע היכן אתה מתחיל, אבל לעולם אין לך מושג לאן אתה ממשיך, ובטח לא היכן בדיוק תסיים.

"סולאר". אין לדעת כיצד הוא יסתיים (עטיפת הספר)

רוצים לקרוא עוד על ספרות, תרבות ובידור? היכנסו לעמוד הפייסבוק של ynet בידור

"סולאר" הוא צלילה לתוך חייו של מייקל בירד, פיזיקאי זוכה פרס נובל, שעוסק בדרכים למנוע את התחממות כדור הארץ ומתבשם עד כמה שניתן מתהילת העבר. אבל כמה שבירד הוא פיזיקאי מבריק, כך הוא מרושל, גמלוני ואטום בחייו האישיים. יתרה מכך, הוא אחת הדמויות היותר חסרות אחריות שיכול העולם המערבי להצמיח. זו מעין הפרדה קלאסית, אפילו כמעט קלישאתית: דמות מחוננת מבחינה מקצועית אך נכה ומקוממת מבחינה רגשית.

הספרות מלאה בדמויות כאלה. אבל מה שהופך את סיפורו של בירד לייחודי, ומה שגורם לו להתרומם מעל הקלישאה הזו, היא שהרומן נפתח כשחייו המקצועיים והאישיים נעים על שני קווים מקבילים. מתוך הנחה שאתה יכול להיות עילוי בחייך המקצועיים וקטסטרופה בחייך האישיים. מהר מאוד המסילות מתערבלות, הקו הופך להיות אחד, מזוגזג, בלתי מפוענח. הם נכרכים אחד בשני ולא ייפרדו. יתרה מכך, בשלב מסוים חייו האישיים של בירד - שהיו נשוי חמש פעמים, וממשיך לנהל רומנים עם כל אישה אפשרית ברדיוס שלו הנעתרת לו - הם אלו שהופכים להיות הקטר המוביל את מסילת קיומו לעבר דרך ללא מוצא.

מקריות טקטית

כבר אי אפשר לעשות את ההפרדה. האישי הוא מקצועי והמקצועי הוא אישי. ובינתיים כדור הארץ ממשיך להתחמם, והמדענים מתעסקים בטורבינות רוח, פוליטיקה מרפקנית כמיטב המסורת הבריטית ורדיפת שמלות סדרתית של מגה-גיקים הזוקקים לפיצוי על תקופת הטינייג'ריות, עת התעסקו בזכוכיות מגדלת ומחשבות על תיאוריות של איינשטיין בעוד העולם סביבם חגג.

מקיואן לוקח את המקרי, השרירותי, ועושה בו נפלאות נרטיביות. בניגוד לפול אוסטר, למשל, שהפך את "המקריות" לדבר שמכונן את עלילותיו, מקיואן לא משתעבד לה באופן מוחלט. אצלו היא פחות דטרמיניסטית, אצלו לאדם עדיין יש יכולת לתמרן. אצל אוסטר אנחנו יודעים למה אנחנו מצפים, אנחנו יודעים שהדמויות הן מריונטות. אנחנו כבר מכירים את הנוסחה, ואנו יכולים לאהוב אותה או לא, מה עוד שאצלו רוב "ההפתעות" הן לבסוף טרגיות.

אצל מקיואן איננו יודעים דבר. המקריות יכולה להגיח בכל זמן ובכל מקום, ויכולה גם לא להגיע בכלל. היא משהו מאוד חמקמק, כמו מכונה חרישית ענקית הרוחשת מתחת לפני הקרקע, בלוחות הטקטוניים של הקיום האנושי, והאדם, או הקורא, יכול לשוטט על פני האדמה. הוא לא יכול לצפות את הסדקים. את המהמורות. את הבורות.

זה בעיקר מה שהופך את "סולאר" לאחד הרומנים המבריקים של מקיואן, שבהחלט עומד בשורה אחת עם "כפרה" הבלתי נשכח: מעין תחושת אי שקט מופלאה, הליכה על קרקע נכלולית, שגם הקורא וגם הדמות הראשית הולכים בה למעשה, אך זה לא הדבר היחיד. אותו אי שקט מופלא הוא גם תוצר של המבנה המיוחד של הספר, מעין משולש שווה צלעות, שלושה פרקים בהם ההווה הוא הציר המרכזי, אך העבר ללא הרף בא ומתנפל ומכתיב ואז נאלם, ואם מוסיפים לזה את המימד האידיאי שמציב מראה לעיתים מביכה עבור האדם המערבי - זה הופך את הספר למשהו שנלפת בגרון, בלב, אבל בעיקר גם במוח.

לספר שמפעיל אצל הקורא, אם הוא כמובן מתכוונן אליו נכון, סימפוניה סימולטנית של שרירי קריאה.

יכול להיות שזה בסופו של דבר בא על חשבון הרגש, כי את הדמות הראשית מייקל בירד קצת קשה לאהוב, אבל קל לרחם עליו, ולצחוק עליו.

אולי הדבר היחיד שמעט פוגם ומעט חורה בשרטוט קיומו של בירד, היא העובדה שמקיואן לא פעם אוהב ללעוג לו, להיות אירוני מדי כלפיו, ולא מתאפק מלעקוץ אותו. לעיתים דומה שאין צורך בכך, זה רק מכביד, בירד כבר עוקץ את עצמו, ואז דמותו כבר נושקת לגבול הקריקטורה, אך המאפיין הזה דומיננטי בעיקר בחלק הראשון של הרומן. לאחר מכן מקיואן מניח לבירד לשבת בכיסא הנהג. וכאמור, זה שהוא לא יודע לנהוג זו כבר בעיה אחרת.

"סולאר", מאת איאן מקיואן. מאנגלית: מיכל אלפון. הוצאת עם עובד, 323 עמ'.