הסרט על פרל ג'אם: פנינה מוזיקלית
אם אתם מעריצים של פרל ג'אם, קשה להאמין ש-"Twenty" של קמרון קרואו ילמד אתכם משהו חדש על הלהקה, וגם אירועים בולטים בתולדותיה זוכים בו לסיקור מינורי. אבל בזכות המוזיקה המעולה, עדיין תוכלו ליהנות מסרט סוחף ומרגש
זו העדות החזקה ביותר לכוחה המתמשך של הלהקה, שמתעקשת ומצליחה להישאר וליצור ביחד למרות הזמן, למרות השחיקה ולמרות המתחים שתמיד מלווים קבוצה של אנשים יצירתיים. היא עדיין כאן, זועקת "I'm still alive" ומזנקת אל הזרועות המושטות של הקהל.
צפו בטריילר לסרט התיעודי "Twenty" על להקת פרל ג'אם
ברגע המרגש הזה מתבלט גם החיסרון העיקרי של כל סרט רוקנ'רול עשוי היטב, והסרט הזה בהחלט עשוי היטב. החיסרון הוא שאתה יושב. אתה צופה במפגן האדרנלין העצום הזה, הסרט מוקרן (בהקרנה חד פעמית ב-20 בספטמבר, במקביל לשאר העולם, בשני מוקדי הסינמה סיטי) ב-HD ובסאונד מעולה שגורמים לך להרגיש שהנה אתה ממש שם, קופץ עם 60 אלף מעריצים מיוזעים. אבל אתה לא יכול לצעוק, לקפוץ או להניף ידיים. אתה כבול לכיסא ולמיזוג.
בניגוד, למשל, לסיפורה רב התהפוכות של להקת פו פייטרס, כפי שהוא מסופר ב-"Back and Forth" ששודר לאחרונה גם בארץ, סיפורה של פרל ג'אם אינו דרמטי במיוחד. כמובן, יש הרבה מאוד דרמה בסיפורה האמיתי של פרל ג'אם: לידתה בעקבות מותו של אנדרו ווד, ההתעקשות של אדי ודר לשמור על שליטה אמנותית גם בתקופת ההצלחה הגדולה, האסון ברוסקילדה בו נהרגו תשעה צופים, המלחמה המפורסמת עם טיקטמאסטר. כולם נמצאים בסרט אבל איכשהו, דרך העיניים ושולחן העריכה של קרואו, רובם לא ממש משאירים סימן. גם תפניות גדולות כמו הפריצה העצומה של "Ten" או ההחלטה הקיצונית להוציא עשרות בוטלגים חוקיים מוחלקות או סתם לא מוזכרות.
לאן נעלמו המעריצים?
קרואו עושה עבודה טובה מאוד, אבל לא מושלמת. העריכה נהדרת ומלאה בהומור, והחומרים איתם עבד ממש מצוינים - כמעט כל הסרט מורכב מקטעים שלא נראו קודם, הופעות, ראיונות וצילומים ביתיים מכל השנים, בחיזוק ראיונות והופעות חדשים שצולמו ב-HD מסחרר. אבל זהו סרט שנעשה על ידי מעריץ. ככזה, לפעמים הוא קצת מפספס, עם תפניות לא ברורות ברצף הסיפורי (הביוגרפיות הקצרות של חלק מהנגנים מובאות דווקא באמצע הסרט במקום בתחילתו עם שאר חבריהם, ללא שום סיבה ברורה) ועם תחושה כללית אגבית, של "טוב, דברים פשוט קרו".
עוד נעדרים מהסרט: המעריצים. כל מי שמלווה את פרל ג'אם לאורך זמן יודע שיש לה גרעין גדול ופנאטי של מעריצים כמעט בכל מדינה, שמחזיק אותה גם בתקופות חלשות יותר ומנהל איתה דיאלוג וסחר-חליפין של הערכה ואהבה. כל זה מוזכר בסרט כמעט כהערה חולפת. גם תהליך יצירת השירים והקלטתם, תחום שכל מעריץ היה שמח לדעת עליו יותר, לא מקבל כמעט דקות מסך. אין אפילו פריים אחד שצולם בתוך אולפן הקלטות.
למרות חסרונות שכאלה, מדובר בסרט סוחף ומרגש והמוזיקה, הו המוזיקה - ללקק את האצבעות. מרגש גם לראות את האמוציות והכנות של ודר לאורך כל הדרך, את הדינמיקה המשונה בין חברי הלהקה, את הקשר שלהם עם ניל יאנג שהפך למורה דרך ומודל לחיקוי, את הכישרון והאנרגיות ומוסר העבודה וכן, בעיקר את ההתמדה המשוגעת הזו והיושרה הקיצונית, ששומרת על הלהקה פעילה וחדורת כוונה גם אחרי 20 שנה.
אם אתם אדישים לפרל ג'אם, הסרט הזה עשוי לגרום לכם להעריך אותה לראשונה. אם אתם כבר אוהבים את פרל ג'אם, הסרט הזה יגרום לכם לאהוב אותה אפילו יותר, גם אם לא תלמדו בו, בעצם, שום דבר שלא ידעתם קודם.
