האם לאבולוציה יש כיוון?
האם ישנו אלוהים שלא נתפס בחושים או בשיטות מדעיות ובכל זאת הוא שריר וקיים? יתכן, אך מה המשמעות של אלוהים שלא ניתן לאשש או להפריך את קיומו? צבי ינאי עונה למיכאל אברהם. חלק שני
"רק עובד אלילים יש לו דעה או ידיעה על אלוהיו", ישעיהו ליבוביץ' ("רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ")
המאמר הקודם הסתיים בשאלה: אם ידו של אלוהים בכל מכל, לשם מה נוצרו אורגניזמים קטלניים, כגון נגיפי האיידס והאבעבועות השחורות? האבולוציה הדארווינית פטורה משאלה זו, כי אין לה ייעודים וכוונות, אבל היא כן דורשת מענה מהמאמינים בתהליך הטלאולוגי של האבולוציה.
שאלה זו מחזירה אותנו לאחד העקרונות המרכזיים באבולוציה, האחד ויחיד שמעניק לה כיוון: הברירה הטבעית. המוטציות אכן אקראיות, עיוורות ומשוללות מטרה והברירה הטבעית היא שגוזרת את דינן – מי להישרדות ומי להכחדה – בהתאם למידת התאמתן לסביבה ולאיכות תרומתן לכשירות הדארווינית של בעל החיים. בכך נקבע לאבולוציה כיוון.
אולם – ובזה ההבדל הגדול בין האבולוציה הדארווינית לתכנון התבוני – כיווניות זו נקבעת בדיעבד ולא מראש. כלומר, כנגד הטלאולוגיה המטאפיזית החותרת למטרה מוגדרת וקבועה מראש, האבולוציה הדארווינית מציגה את הטלאונומיה.
מונח זה, שטבע פרופ' שנאור ליפסון המנוח, בא לציין התפתחותם של מבנים ומנגנונים מועילים לפרט, הנובעים מהברירה הטבעית ולא מראיית הנולד של כוח עליון. ליפסון השווה את ההבחנה בין טלאונומיה לטלאולוגיה להבדל בין אסטרונומיה לאסטרולוגיה. המדע, אומר ליפסון, לא שואל לשם מה, אלא משום מה וכיצד.
קנקן תה בחלל
הבחנה זו באה לידי ביטוי בהשוואה בין קנקן התה של ראסל לבין השד קטב מרירי של הרב עובדיה יוסף. ראסל השתמש במשל הקנקן כדי להמחיש את איוולתה של הדרישה הדתית, שלפיה על הספקנים לספק הוכחות לאי-קיומו של האל ולא להפך.
דומה הדבר, אומר ראסל, לטענה שבין כדור הארץ למאדים מרחף לו קנקן תה מחרסינה. מאחר שהקנקן קטן מכדי להיראות בטלסקופים החזקים ביותר, אזי הטענה בדבר קנקן התה לא ניתנת להפרכה ועל כן לא ניתן להטיל בה ספק.
אל טענה כזאת, אומר ראסל, היו מתייחסים בצדק כאל שטות. אבל אם הקנקן הזה "היה מוצא לו סימוכין בספרים עתיקים, נלמד כאמת קדושה מדי יום ראשון, ומוחדר למוחות ילדים בבית הספר", היו רואים בספקנותי התנהגות חריגה ומפנים אותי לטיפול פסיכיאטרי.
עד כאן ראסל. דומה שהמשל אינו חופף לגמרי לנמשל, קרי אלוהים. העובדה שלא ניתן לגלות את קנקן התה של ראסל באמצעות טלסקופים בני ימינו לא עושה את קיומו לבלתי ניתן להפרכה בעתיד, שכן רשת טלסקופי חלל צפופה יותר, או מכשירי רדאר חדשניים, עשויים ביום מן הימים לאשר או לשלול את נוכחותו של קנקן התה במרחב שבין כדור הארץ למאדים. כבר היו דברים מעולם.
יותר מאלפיים שנה למדו תלמידים על קיומו של תווך חומרי מסתורי המרווה את מרחבי היקום: האֶתֶר (נשימת האלים). כבר אריסטו השתמש ביסוד העלום הזה כדי לשלול את אפשרותו של ריק בחלל, אך משהתברר בניסוי של מייקלסון ומורלי בסוף המאה ה-19 שהאתר נטול כל השפעה, נגוז היסוד המדומה הזה מן העולם בלחישה דקה.
לא כן הדבר לגבי אלוהים. גם אותו לא ניתן לגלות באמצעות החושים או מכשירי מדידה, אך בניגוד לקנקן התה שום טכנולוגיה עתידית לא תוכל לאשש או להפריך את קיומו. דינו כדין השד קטב מרירי.
הטענה לקיומו של אלוהים בלתי נתפס בחושים ובשיטות מדעיות, אומר ראסל, אינה ראויה אפילו להתייחסות ספקנית-אגנוסטית. במקומה הוא מציע עמדה אתיאיסטית חד-משמעית. אם לא היה זה ראסל, הייתי אומר על עמדתו: דברי אלוהים חיים.
זה מביא אותנו לשלוש הנחות היסוד של הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי של מיכאל אברהם:
א) העולם מורכב.
ב) אף גורם מבין אלו המוכרים לו לא יכול ליצור עולם כזה.
ג) עולם מורכב לא נוצר מעצמו.
ובכן, ההנחה הראשונה מוסכמת על הכל, העולם באמת מורכב. בהנחה השנייה חסרות המילים "המוכרים לי לפי שעה", שהן מילות מפתח במדע. ניוטון תמה תמיהה דומה נוכח כוח המשיכה הכבידתי הלא מוכר לו:
"אין זה מתקבל על הדעת שחומר גס ודומם יפעל על חומר אחר וישפיע עליו ללא תיווך של משהו אחר, שאיננו חומר – ללא מגע הדדי... האפשרות שכבידה היא עניין מולד, פנימי ומהותי לחומר, כך שגוף אחד יוכל לפעול ממרחק על גוף אחר דרך החלל הריק, ללא תיווך של משהו אחר, אשר באמצעותו עוברים הכוח והפעולה מאחד לשני, היא בעיני אבסורד כל כך גדול, עד כי אינני מאמין שאדם בעל חשיבה סבירה בעניינים פילוסופיים יוכל להיכשל בו".
הואיל וכך, ניוטון, שהיה אדם דתי, לא חיפש את התשובה במדע. הוא העדיף לייחס את מקור המשיכה ואת פעולתו המסתורית מרחוק לאלוהים.
הזעזוע היה כה גדול, עד כי נילס בוהר העלה הצעה מדהימה: לפטור מקרה ספציפי זה מציות לחוקי שימור האנרגיה והמומנטום. וולפגנג פאולי דחה את ההצעה, אך גם נמנע מלהזעיק את אלוהים להצלת הפיזיקה.
כדי להחזיר את מאזן האנרגיה לתקנה הוא הגה בדמיונו הפורה חלקיק חדש (הנֵיטרינו), נטול מסה ומטען חשמלי – ולפיכך בלתי נתפס במכשירים. במכתב ששלח לאחד מידידיו כתב: "עשיתי מעשה נורא. המצאתי חלקיק שלא ניתן לגלותו". 26 שנה אחרי זיהו הפיזיקאים ריינס וקואן את עקבותיו של החלקיק החמקמק בכור גרעיני שבדרום קרולינה.
"האמונה היא הכרעה ערכית רצונית ואינה מסקנה המתחייבת ממה שאדם יודע – או חושב שהוא יודע - על המציאות הטבעית או ההיסטורית". ישעיהו ליבוביץ' ("רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ")
תולדות המדע זרועים שתי וערב בתופעות ללא הסבר לזמנן. גם בימינו ניצבים הפיזיקאים בפני שתי תעלומות: "החומר האפל" וה"אנרגיה האפלה". יחדיו הם מהווים 96% ממסת היקום.
מה שמחמיר את חידת האנרגיה האפלה הוא, שעל פי התחשיב התיאורטי עוצמתה אמורה להיות גדולה פי 10 בחזקת 120 מהאנרגיה הנדרשת להתפשטות הנצפית של היקום. לא בכדי זכה הפער העצום הזה בכינוי "הסתירה החמורה ביותר בהיסטוריה של הפיזיקה". יש המטילים ספק בקיומה של האנרגיה האפלה (גם של החומר האפל), אך איש מקרב הפיזיקאים לא מציע ליישב את הסתירה באמצעות אלוהים.
יונים מרפאי צהבת
ההנחה השלישית, שעולם מורכב ונראה מתוכנן "לא סביר שהוא נוצר מעצמו", מביאה את מיכאל אברהם למסקנה ש"צריך להיות מישהו שיצר/ברא אותו", והוא מציע: "הבה נכנה אותו 'אלוקים'." וזאת למה? כי "אף כוח או גורם מבין אלו המוכרים לי אינו יכול לחולל את התופעות הללו".
כאילו לא די בנימוק תמוה זה, נוכח אינספור התופעות הבלתי מוסברות לשעתן, מיכאל אברהם יוצא נגד אותם אנשים ש"לא מוכנים לקבל הסברים מטאפיזיים נוסח אמונה באלוקים, והם מעדיפים לומר שהם לא מבינים." לגבי דידו, גישה כזאת אינה רציונלית. להמחשת דבריו הוא מביא דוגמה מהחיים:
בישיבה בה למד היה בחור שחלה בצהבת. לאחר כחצי שנה של אשפוז למקוטעין, הביאו אליו 'מכשף' שהניח יונים על טבורו. הן מתו מייד, "וראה זה פלא, לאחר כמה ימים הוא חזר לישיבה בריא". כשמיכאל סיפר על כך להוריו, "הם לגלגו על המיסטיקה של בחורי ישיבה, והמליצו לי בחום לא לזנוח את הרציונליות. ואכן, עד היום המלצתם זו היא נר לרגליי, אלא שבמקרה זה הם טעו".
טעו? מיכאל אברהם מסביר: "אדם רציונלי אמור לקבל טענות שיש להן בסיס עובדתי סביר, גם אם הוא לא מבין אותן תיאורטית. אם אני משוכנע שאנשים הגיוניים שאינם שקרנים ראו במו עיניהם את התופעה, שומה עליי לקבל את טענתם. אחר כך אחפש לה הסבר (למה היונים מתות, ואיך, אם בכלל, הן מרפאות צהבת)".
כאן אני יוצא מבולבל לגמרי. למה מתכוון מיכאל אברהם ב"בסיס עובדתי סביר", לריפוי על ידי יונים? ואיזו טענה שומה עליו לקבל – את עובדת החלמתו של תלמיד הישיבה או את הטענה האזוטרית שהיונים ריפאו אותו ממחלת הצהבת?
אביא דוגמה משלי: ראיתי במו עיני איש על הבמה, הגורם לאדם מהופנט לרחף באוויר. כדי לשכנע את הקהל הספקני שאין זה תעלול קוסמים גרידא, הראה האיש שאין מנוף נסתר מתחת לגוף המרחף ולא כבל סמוי המושך אותו מהתקרה.
על פי הגיונו של מיכאל אברהם עלי לקבל את הרחיפה כפשוטה, מאחר שאני אדם הגיוני ולא שקרן, ומאחר שהיה למופע "בסיס עובדתי סביר" לא פחות מאשר לריפוי הצהבת על ידי יונים. אף על פי כן אני מסרב לקבל את "העובדה" כעובדה, כפי שאני מסרב להאמין לאורי גלר שהוא קורא מחשבות. כל כך למה? כי רחיפת האיש באוויר נוגדת את חוקי הפיזיקה, ולפיכך אין לה בסיס מדעי.
ציורו המפורסם של אֶשֶר, המראה מַפַּל שמימיו זורמים בתעלה בניגוד לכוח הכבידה, ממחיש היטב את כוונתי. חרף האשליה האופטית הנפלאה, שלפיה תחתית המפל והמים הזורמים אל ראשו נמצאים באותו מישור, ברי לי שהמציאות הציורית הזאת היא בלתי אפשרית בעולם האמיתי. לפיכך, אף שעיני משוכנעות במה שהן רואות, אני יודע שהן הולכו שולל.
"הרציונליסט", מטיח מיכאל אברהם במכחישי ה"עובדות", לא מוכן "לקבל עובדות שאינן מתאימות לפרדיגמה שלו... זוהי מטפיסיקה, הוא טוען, או העמדה על הלא מוכר. הוא לא מוכן לקבל הסברים מטאפיזיים גם במקום שהם מתבקשים, על אף שאין לו הסבר אחר."
ניסוח יפה, אם כי על פי קו מחשבה זה עלינו לקבל את החייאתם של רוחות מתים בסיאנסים ספיריטואליסטים, להאמין בקיומו של דינוזאור במעמקי האגם לוך נס, ולאמץ את "מעגלי השטן", אשר הופיעו משום מקום בשדות התבואה של אנגליה.
מיכאל אברהם בשלו: "אם ניוטון או אינשטיין היו רציונליסטים כאלה, במקום להיות רציונליים, לעולם לא היינו מגלים עולמות מדעיים חדשים. היינו דורשים תמיד הסברים של העמדה על המוכר, ומתמידים בפרדיגמה הקיימת ללא מוכנות לסטות ממנה". העמדה על הלא מוכר, הוא חוזר ומדגיש, "היא נשמת אפו של המדע", כי זה מה שמאפשר למדע להתקדם "מהמוכר אל הלא מוכר".
אכן, אינשטיין סטה מפרדיגמות בנות זמנו כאשר קצב למהירות האור גבול עליון של 300 אלף ק"מ בשנייה, ובכך ביטל את מעמדם האבסולוטי של הזמן והמרחב. או כאשר הוכיח שהחומר מכתיב למרחב איך להתעקם ואילו המרחב קובע לחומר איך לנוע. אלא שבשום שלב בפיתוח רעיונותיו המהפכנים לא עלה בדעתו להידרש לכוחות מטאפיזיים או לתלות את חוקיהן של שתי תורות היחסות שלו ביד האלוהית, כפי שניוטון עשה פעם אחר פעם.
להפך, במאבקו הממושך במסקנות מכניקת הקוואנטים הוא הגה (1935) ניסוי מחשבתי מבריק (בדיעבד כושל), על מנת להראות שהכבילות הקוואנטית בין שני חלקיקים רחוקים זה מזה לא שייכת לפיזיקה, אלא למטאפיזיקה.
במילים אחרות, קופרניקוס, קפלר, גליליי, לבואזייה, פסטר, האבל, וֶגֶנֶר ורבים אחרים חוללו מהפכות מחשבתיות משום שהעמידו את תורותיהם החדשות על הלא מוכר, אבל הלא מוכר שלהם נבנה על אדנים מדעיים ולא על כרעי תרנגולת מטאפיזיים. ולראיה, הקטעים המטאפיזיים אצל קפלר וניוטון הושלכו עם הזמן לפח האשפה של המדע. בחלק הבא נעסוק באקראיות ובשעונים.
לפנייה לכתב/ת 
