מול ההיסטוריה, בצל ערפאת: אבו מאזן בקרב חייו
למייסד האומה היו מדים ואקדח, יורשו לוחם בחליפה. הדיפלומטיה ובניית המוסדות השתלמו בינתיים, וגם משעל ירד לכיסא הנמוך. האם אבו מאזן ייזכר כאיש שהקים מדינה?
שינויים מרתקים עוברים על דרכי פעולתה של התנועה הלאומית הפלסטינית. שינויים אלו קשורים ישירות בסגנונות הניהול והניווט של שני ראשי אש"ף מאז 1968, יאסר ערפאת ואבו מאזן. בחינה ויזואלית של הבדלי הסגנון בין השניים תתמקד בשוני בין חליפת הדיפלומט של אבו מאזן למדי המצביא של ערפאת, אותם מדי חאקי ואקדח שסימלו מבחינתו את היותו מנהיג תנועה מהפכנית. הוא לא הסכים להמיר את מדיו בחליפת המדינאי, אף לא בטקס החתימה על הצהרת העקרונות עם יצחק רבין בספטמבר 1993.
אנה אתה הולך אבו מאזן? ynet מזכיר נשכחות:
- אבו מאזן ביום ערפאת: "המדינה הפלסטינית כבר קיימת"
בעוד ערפאת היה הפנים הלוחמניות של תנועת הפתח וארגון אש"ף, אבו מאזן לאורך השנים עמד לצדו וניהל עבור הפלסטינים מלחמה מסוג אחר. מלחמה שבה קליעים ופגזים אינם כלי הנשק, אלא המלים וכריתת הבריתות הפוליטיות מכריעות את שדב הקרב.
במילים אחרות, אבו מאזן היה בין אלו שהובילו את המאבק הדיפלומטי הפלסטיני להכרה בינלאומית ולגיטימציה כאומה, בעוד המאבק המזוין שימש במקביל כלי שיצק תוכן אלים למהפכה הפלסטינית ובאמצעותו גויסו אלפי צעירים לארגוני הפדאיון.
בונה מדינה מלמטה
אבו מאזן למעשה היה לוחם בחליפה. השכלתו הגבוהה (תואר ראשון במשפטים ותואר דוקטור בהיסטוריה) היתה כלי נשקו העיקרי ואפשרה לו להפוך לדמות מובילה במערכי התכנון והארגון הכספי בתוך הפתח, ולאחר מכן לקבל את תיק יחסי החוץ של אש"ף בראשית שנות ה-80'.
תקופה זו עיצבה את התנהלותו של אבו מאזן ובה הבין עד כמה יחסי החוץ חשובים בייצוב לגיטימציה לשאלה הפלסטינית כחלק ממאבקה להכרה בדעת הקהל הבינלאומית.
מאז שכבש את כס הנשיאות ברשות הפלסטינית ומונה במקביל ליו"ר אש"ף, שינה אבו מאזן את הטקטיקה בה דגל ערפאת. המאבק המזוין הוזנח ומשקלו הערכי ירד אף בתוך מוסדות הפתח. את מקומו תפסו הדגשים של תהליכי בניית המדינה מלמטה, מתוך תפיסה כי יש להשלים את בניית התשתית למדינה הנדרשת. ההתמקדות בנתיב הדיפלומטי ובניית המוסדות הן הפקת לקחים מצעדו המוטעה של ערפאת ששב והניף את נס דגל המאבק החמוש עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא. השיבה לעימות אלים מול ישראל גבתה מהפלסטינים מחיר כבר מבחינה חברתית וכלכלית. מלאכת השיקום הוטלה על אבו מאזן ולאחר מכן, תחת פיקוחו על ממשלתו של סלאם פיאד.
תהליך בניית המדינה, לפחות זו שבגדה המערבית, הוכתר בהצלחה. ניכר היום כי הפלסטינים הצליחו לרכוש יכולות כלכליות שמאפשרות להם להתנהל כמדינה ריבונית. כאשר בוחנים את השינויים בשטח, מגלים את תרבות הקניונים ואת העלייה ביכולות הצריכה והשיפור בתשתיות הרחוב. תחת שלטונו של אבו מאזן, ג'נין הפכה מבירת המתאבדים לבירת העסקים של צפון השומרון.
המבוגר האחראי
כחלק מהבשלת התהליך שיאפשר הכרזה על מדינה, שקד אבו מאזן על מהלך טקטי של חתימה על הסכם הפיוס הפנים-פלסטיני. המהלך נדרש על מנת להראות לעולם - לפחות למראית עין - שהוא זוכה ללגיטימציה גם ברצועת עזה והוא הריבון עליה. החתימה על ההסכם התאפשרה בשל הטלטלות שהביא עמו "האביב הערבי" וחולשתה היחסית של חמאס. התנועה האיסלאמיסטית לא הצליחה לייצר הישגים מדינים או צבאיים, ובנוסף נדרשת להתחיל למצוא חלופה למיקום המטה שלה שהיה בשנים האחרונות בסוריה, וכרגע גורם לזיהויה כבעלת ברית של בשאר אסד.
שינוי המשטר במצרים והרצון להתקרב ללבו של הקונצנזוס הערבי הביאו את חמאס לחתימה על הפיוס תחת חסות מצרית. חתימת ההסכם נעשתה לפי תנאיו של אבו מאזן ובמעמד הטקס הוא זכה לכבוד מצד מארחיו שציירו אותו כנשיא. התמונות מהטקס אולי סמליות, אך יש בהן כדי להשיב לכל מבקריו של אבו מאזן שטענו כי הוא מנהיג חלש שייעלם מהבמה הציבורית. אבו מאזן היה זה שישב על הבמה, בעוד יריבו חאלד משעל הביט אליו מהשורה הראשונה בקהל.
ההליכה לקראת הכרזה חד צדדית על מדינה פלסטינית, היא עוד קרב במלחמת חייו של אבו מאזן. זו מלחמה של מנהיג פלסטיני שתמיד יחסה בצלו של ערפאת, הנחשב בזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני כמייסד האומה.
אבו מאזן יודע שתמיד יוזכר אחרי ערפאת, מנהיג מסוג אחר, שחי את עמו וידע בצורה תיאטרלית לנווט דראמות וסערות רגשות.
ובכל זאת, לאבו מאזן יש תודעה היסטורית. בגיל 76, שנה יותר מהגיל בו מת האיש עם הזיפים, אבו מאזן מצטייר יותר כמבוגר האחראי, ושואף להיות זה שייחקק בתודעת ההמונים כמייסדה של המדינה הפלסטינית.
ד"ר עידו זלקוביץ, מומחה לחברה ופוליטיקה פלסטינית, מלמד בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ועמית מחקר במרכז עזרי לחקר איראן ומדינות המפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה
לפנייה לכתב/ת 
