דלית אורבך: "לא להרגיש זה למות"

עטיפת הספר "יותר מדי נינה". שתי אחיות וזהות מתחלפת

האחות התאומה נולדה "לא בסדר", ספק לוקה בנפשה ספק בשכלה, ונלקחה מיד עם לידתה לגדול במוסד. כעת נינה בת ה-42, נשואה לפסיכולוג חגי מיכלסון, שולחת אליו את אחותה קלרה שנראית בדיוק כמוה, כדי שתחיה את חייה. משם מתחיל הסיפור המשפחתי להתגלגל ולהיטלטל.

מי יותר קדושה? קלרה או נינה

דלית אורבך, שזה לה הספרה החמישי. עוסקת שנים רבות בפרסום. הכתיבה שלה קולחת, שנונה, מהנה, מלאה בדימויים מפתים, מעוררי מחשבה. אורבך אפילו צברה לעצמה גרעין קוראים אוהד, שמחכה לספריה. תחילה פירסמה את "קונפטי", ואחריו בו "קיפודים", וזה הסוף" ו"בדידותו של קורא המחשבות".

• לראיונות עם סופרים נוספים היכנסו לכאן
  

"יותר מדי נינה" (בהוצאת ידיעות ספרים) מסופר מפיהן של כמה דמויות, כולן מניעות את העלילה בגוף ראשון, וחושפות הפתעה אחרי הפתעה.אורבך, בת 47, נשואה ואם לשלושה, למדה קולנוע ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב, אבל החלה לעבוד בפרסום בשלב מוקדם בחייה. במשך 20 שנה עבדה כרעיונאית במשרדים גדולים, ומאוד נהנתה לעשות את זה. היום היא עצמאית בתחום, וממשיכה לכתוב.

נינה וקלרה הן בעצם שני חלקים של אותו שלם.

"נינה היא כאילו אני באופן מוגזם מאוד. אם הייתי יכולה להיות אני במקסימום שלי, המקסימום המוטרף שלי. אבל אני לא יכולה. ויש בי בפנים גם קצת קלרה - עדינות. זה פנים וחוץ שביחד הם אחד. אצל שאר הדמויות את רואה את הקטבים של האישיות, שמתבטאים בדמות אחת שעוברת שינוי, ואילו נינה היא המעבדה, היא התהליך, את הדמות שלה פיצלתי לשתי נשים שונות. שאר הדמויות הן כמו בחיים, בנאדם אחד. נינה היא נייר הלקמוס.

נינה היא מקסימה, חדה שנונה, אבל עקרה. למה הפכת אותה לכזאת?

"כי צריך לשלם על זה - על החיות שלה. על היותר מדי שהיא. את יותר מדי? תשלמי".

חייבים לשלם?

"אולי זאת הפולניות הרקובה שלי, אבל זה נשמע יהיר לחשוב שאין לדברים מחיר. כל ספר שאת כותבת זה את, אין מה לעשות, אבל כאן - אולי זה הגיל שלי - בקע ממני איזה משהו יותר חכם ושפוי. אני מסתכלת על עצמי לאחור וכן מזהה תהליך. לא כולם עוברים אותו תהליך ולא באותו קצב, אבל מי שכן זז וכן עובד על עצמו יזהה טרנספורמציה. לכן כל הדמויות בספר עוברות שינוי. חוץ מחגי מיכלסון, בעלה של נינה, פסיכולוג ילדים, שנשאר אותו דבר.

"הוא מין יצור מוזר, חצי אוטיסט וחצי מודע לעצמו, כי הוא הרי פסיכולוג. הוא מגיע למסקנה: תאהב את מה שיש לך, והכל סבבה. הוא מקבל לחייו את קלרה, ומסתגל לזה. הרי האהבה נמצאת אצלך, אז מה זה משנה את מי אתה אוהב. כל הדמויות בספר עושות את כל הסיבוב, ואילו הוא זז בקושי שני סנטמיטר - אבל הוא המאושר מכולם. התקנאתי בו כי הוא נמצא במקום שלם. תמיד קיים בנו הפחד שאם נהיה במקום שלם, נאבד את הדרייב לזוז קדימה ואז נלך אחורה. אבל מה בסך הכל את רוצה? כולה להיות מבסוטית".

או להיות מבסוטית או לגדול ולהתפתח - זה לא תמיד הולך ביחד.

"אצלי זה אחד. אני מנסה להיות מודעת, והולכת לטיפול כבר שנים אצל אשה מאוד מיוחדת, אני סקרנית לגבי הכל, אנשים, רעיונות. פשוט סקרנית ורעבה. אני מבינה היום שכאבים, בין אם את צוחקת או בוכה, זה אומר שאת חיה. לא להרגיש זה למות. ואני אוהבת לחיות. ברור, אף אחד לא אוהב את תופעת הלוואי של הסבל, אז אני אומרת לעצמי - בואי ננסה ליהנות מזה ונהפוך את זה לספר. יצאתי בשן ועין, אבל איזה פלסטר יפה יש לי".

יש בספר כמיהה לחיות חיים של מישהו אחר.

"זה לחיות חיים של מישהו אחר אבל המישהו האחר הזה הוא בעצם ה'את' המוחבא שלך. את רוצה להיות הכי אמיתית שאפשר, אבל את נאלצת בגלל כל מיני סיבות לחיות עם מסיכות וקצת לזייף. החיים האחרים הם בעצם להיות את במקסימום שלך".

בימים אלה כותבת אורבך מחזה וגם תסריט. הרעיון לתסריט מזכיר קצת את "יותר מדי נינה": אשה בזמן משבר, שהתכונות הפנימיות שלה יוצאות החוצה בצורת דמויות. למשל, אלוף משנה במילואים שאחראי על ההדחקות.

הוא נוקשה ויש לו חוקים. עד שהוא קורס, כמובן, ואז צצות החוצה שאר הדמויות: הילדה הקטנה, הבחורה הממורמרת. "זה משקף איזו מערכת יחסית חולנית שלנו עם עצמנו שצריך לטלטל אותה, לשנות סדרי עדיפויות, לעשות צדק חברתי, אבל עם עצמנו", אומרת אורבך.

נראה שהיד על המקלדת אצלך קלה וזריזה.

"אני כותבת בלי לדעת לאן אני הולכת, בלי שמץ מושג מה תהיה המילה הבאה.

למדתי לא להפריע לעצמי. לסתום את הפה. לתת לידיים לנגן על הקלידים ולהקשיב למנגינה".

אז התת-מודע שלך חוגג בזמן הכתיבה.

"התת מודע שלי חוגג לגמרי. יש לו גם הגנות כי הוא לא פראייר, הוא מתחפש לדמיוות ומשנה תפקידים, אבל הוא צוחק עלי כל הדרך לסטימצקי. צברתי איזה קהל קוראים שרץ אתי מספר לספר, הוא לא גדול אבל יש קוראים שמתקשרים אלי לשאול מתי יוצא הספר. זה משום שאני מתעקשת לכתוב מה שאני רוצה ואיך שאני רוצה. כמו ילד שמתעקש: אני רוצה שתאהבו אותי ככה, גם אם אני מכוער ויש לי נזלת. ההוכחה שיש לי ששה קוראים שאוהבים אותי עם הנזלת, את לא מבינה מה זה נותן. יש לי חברות שאומרות 'את חייבת להוריד קצת דימויים, קשה להבין את הספרים שלך'. אבל אני עם נזלת! לא מקנחת את האף. אני לא יודעת מה אני רוצה, אבל אני כנראה רוצה משהו".