ההישג החשוב של המחאה: קמצנות כבר לא קללה
לעולם לא נזכה לצדק חברתי. כל ממשלה שתקום תתנגש בקיר החרדים והוצאות הביטחון. ובכל זאת, קרן אור קטנה עלתה מקיץ 2011: גילינו שלכולם קשה. המפגינים הציבו מראה זה מול זה ופתאום הדשא של השכן כבר לא ירוק יותר. כך הפכה חסכנות היתר מתכונה מבישה להתנהלות אחראית ונבונה. דעה
אני קמצן. חסכן, מחושב, איצקו, בונקר. אומנם יתרתי המאופסת בחשבון הבנק תעיד איכשהו על כך שבכל זאת הכסף מתקלף ונוזל ממני, אך עדיין הביטויים של "אין לי כסף לפריט זה או אחר" או ש"אני חושב שההוצאה הזו מיותרת" שגורים בפי. אותה תכונת אופי בזויה אשר זוכה לקיתונות של בוז ורחמים - פתאום בעקבות המחאה המהוללת זוכה לעדנה קלה.
לטעמי, תוצאותיה המבורכות ביותר של המחאה הציבורית היא ההפנמה שבעצם לכולם קשה. עד שהמחאה נולדה היתה שליטה בלתי מעורערת של הנהנתנות, המותגיות, תרבות ה״פנק את עצמך״, וה"מגיע לי". פרסומות הטלוויזיה היו מלאות בחברות אשראי שמציעות לך את כל תענוגות העולם עכשיו ובאותיות קטנות שלם בריבית דריבית אחר כך.
מותגים של זוהר ויוקרה אפפו את ראשינו. כל כך הרבה פעמים הייתי עד, או שסיפרו לי על ויכוחים בין בני זוג. שבו האישה (סתם דוגמא - יכול להיות גם הפוך) מעוניינת לקנות פריט יקר, הבעל אומר שאין כסף לנושא זה. ואז הטענה הניצחת היא, אז איך כולם חיים? רק אנחנו עושים חישובים? הבעל מושך בכתפיו ואומר באמת שהוא לא יודע.
לפתע בהפגנות הענק ובהליכה המשותפת אל ההתכנסות, אתה מבין פתאום שלכולם קשה. כולם מסתכלים האחד על השני ורואים את המצוקה הכללית. הפכנו לילד הקטן שצעק "המלך הוא עירום" רק שכאן אין מלכים, וכולנו עירומים. אחרי רגע או שניים של בושה ישנו רגש מסוים של התרוממות רוח כי זו לא רק הבעיה שלך אלא כללית.
לכאורה אני מרוויח משכורת יפה שמדרגת אותי בעשירונים העליונים, אולם בפועל אני וכמעט כולנו סופרים עגבניות בסופר. הטיעון שכך כולם עושים התפוגג, כי אתה כולם מנסים לחיות עם מה שיש להם.
איך זה מתקשר למציאות הכלכלית? בגדול. פתאום רשתות המזון מדווחות על ירידה במחזורים. פתאום זו לא בושה להודות שאנחנו מחפשים סופר יותר זול. החסכנות מובילה את כולנו למחשבה - האם באמת חייבים מותג זה או אחר או שאפשר ללכת על תוצרת של מפעל קטן יותר. ובסופר רואים שעוד הרבה מסתכלים על מוצרים זולים והמחיר הפך להיות המלך, כמו במקומות נורמליים מעבר לים.
זה נורמלי להפנים שגבינה צהובה בפיקוח הרבה יותר זולה מאשר גבינה באריזות קלות לפתיחה. פתאום כולנו מתחברים בסתר לבנו קצת לאיצקו של הסופר. אגב, מלקח הסופר אפשר גם להסיק לגבי הנדל"ן. כמו שפעם היתה טענה שבאוכל לא חוסכים וכולם צריכים לאכול. ומתברר שאפשר ועדיף לחסוך באוכל, לא ברמה של מחסור במקרר אלא באופן של קניית יותר מוצרי יסוד ופחות מוצרי יוקרה.
קמצנים יושבים על הגדר
כך גם בנדל"ן, המיתוס שכולם צריכים לגור היכן שהוא ולכן המחירים עולים, נשבר אל מול האפשרות לגור גם בדירות קטנות יותר או בהתפשרויות קטנות או גדולות על מנת שלא להיות משועבדים לבנק או להרגיש את החרב המאכלת על הצוואר למשך הדור הבא.הפרסומות שינו את עורן. ממצב של זוהר ויוקרה פתאום מדברים, רחמנא לצלן, על מחירים! זה לא היה קודם. מבצעים של ארבע בעשר ושלוש במאה מתרחשים, וכולנו יודעים עליהם ומדברים עליהן. החברות שינו פאזה ומורידות מחירים עקב פחד מפני חרמות ושביתות.
איך תיגמר המחאה? הרבה ולא כלום. יורידו את המע"מ בשני אחוזים ויעלו את מס החברות ומס על הכנסות גבוהות בכמה אחוזים. בבחירות הבאות תיוולד מפלגה חדשה שתישא בפיה את רעיון השינוי החברתי. במקביל, המפלגות הגדולות יאמצו מצע טיפה יותר חברתי.
ושוב זה ייפול במשא ומתן הקואליציוני מול החרדים. תראו לי איזו ממשלה תוכל לקום אחרי הבחירות הבאות ואומר לכם מה יהיו תוצאות המחאה. משרד הביטחון יתאמץ לראות סבירויות גוברות למלחמה אזורית באופק לפני שיאות לדבר על תנאי הפרישה המופלגים של משרתי הקבע ויטרפד קיצוץ בתקציבו.
מצד שני מחירי הנדל"ן ירדו כי כל המפלגות יכניסו למצען הפשרת קרקעות מסיבית. ולהפשרה כזו בסך הכל אין מחיר כי זה לא עולה כמעט לאף אחד. ואולי הכי חשוב, הציבור מנסה להוריד את מס הטייקונים, בחרם מול תנובה ובחרם מול טייקונים אחרים שיגיעו ייוצרו תנאים טובים לתחרות מחירים אמיתית.
יהודה מודעי הוא שותף בחברת "אימפקט" לחשבות, ניהול כספים וייעוץ כלכלי - Yehudam7@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
