מתפשטת בשביל ספנסר טוניק, וגם בשביל עצמי

אני אילנה ואני נטוריסטית. אני אוהבת את הגוף שלי ושלמה עם צורתו. לפני שתקפצו ותדביקו עלי תווית של חרמנית או קלה להשגה, חשוב לי להסביר מהו נטוריזם.

עירום בערוץ יחסים:

• מרוב עירום גלוי אנו עלולים לאבד את היכולת לפנטז
• משתעשעת ברעיון שגבר זר יראה אותה בעירום?
• המלך הוא עירום: צ'יק צ'ק וגמרנו
  

חשוב לי לספר גם מדוע אני ובעלי האהוב מתכננים להתפשט בסוף השבוע הקרוב, יחד עם עוד כאלף ישראלים ותיירים, לצילום ייחודי והיסטורי בים המלח (וגם לשלם על ההשתתפות!).

הסתובבנו ערומות כדי לחסוך בחשמל

גדלתי במשפחה רוסית מהסוג השמרני. היינו בבית רק נשים: אני, אמא וסבתי עליה השלום. בבית לא דיברו על מין או מיניות, ואפילו דברים כמו וסת ראשונה הוסברו רק אחרי שהופיעו בלחישות קטנות ונבוכות. איך מגיעים ילדים לעולם גיליתי מרוסיות מהסוג השני, שהסבירו באופן די גרפי את מה שאמא מעולם לא הסבירה.

עם זאת, עירום בבית היה נורמה. היעדר מיזוג אוויר והרצון לחסוך בחשבון החשמל כשכן היה מזגן, הביאו למצב ששלוש הנשים בבית הסתובבו בתחתוניהן. מבחינתי, עירום נשי היה הדבר הכי טבעי ונורמלי לראות ביום-יום, גם כילדה.

כשהתבגרתי וגיליתי את המיניות שלי, לא קישרתי מין לעירום, כפי שניתן היה לצפות. מעולם לא היתה לי בעיה לחשוף את החזה שלי לבנים שביקשו לראות. כל עוד אף אחד לא שלח ידיים, זה פשוט לא הפריע לי. משגיליתי את הגוף הגברי בגילאי העשרה, לראשונה בחיי, הגבתי בסקרנות ולא בבהלה. גם עירום גברי בא לי בטבעיות.

חשוב לציין שרוב חיי סבלתי מעודף משקל. היה לי קשה לקבל את הגוף שלי וכמובן שביקורת עליו פגעה בי נורא, אבל חשיפתו בעירום לא הביכה אותי יותר מחשיפתו בבגדים. עם השנים, קיבלתי את הגוף שלי וגם עודף המשקל נעלם לו, וכיום קל לי יותר מכל דבר אחר, להשיל מעצמי את הבגדים, גם לעיניי אחרים ואף למצלמות.

ברוכים הבאים לקומונה הנודיסטית

בעלי ואני חברים זה תקופה בעמותה הישראלית לנטוריזם, ומשתדלים להגיע לאירוע הקהילה הנטוריסטית לעתים קרובות ככל הניתן. מודה, אני פחות נמשכת לעירום פומבי בחורף מהסיבה הפשוטה שקר לי, כך שלפעמים לביגוד כן יש מטרה ושימוש.

לדירה שלנו החברים קוראים "הקומונה הנודיסטית", מאחר וברגע שהם לחברים מספיק קרובים, אנחנו מבקשים מהם רשות יפה להסתובב בתחתונים (או פחות) בביתנו שלנו. רובם מקבלים את זה באהבה, ומורידים גם הם בגדים, בסופו של דבר. ישראל מדינה חמה, אז זה רק טבעי ונוח יותר ללבוש כמה שפחות.

אילנה מציגה: מדי המין האנושי וקצת קצף(צילום: ברק ברודו)

עבור הנטוריסטים לא מדובר באפשרות להציץ בעניינים של אנשים ולהשוות מידות עם אחרים. מדובר במה שאני קוראת לו "מדי המין האנושי". אלו המדים שלנו כבני-אדם – העירום היפה והטבעי.

בקהילה הנטוריסטית קיימת תחושת יחד ודמיון, למרות הצורות השונות והגילאים המגוונים. לא כולם יפים, שכחו מזה. לא כולם צעירים ושריריים ולא לכולן חזה מושלם ועומד. אבל כולם אנושיים להחריד והתחושה של שייכות היא עצומה, גם אם אינכם מכירים איש מהסובבים.

כשאמנות ועירום נפגשים

לפני מספר שנים, הציג לי בן-זוגי דאז ובעלי כיום, את עולם הצילום ואמנות הצילום. הוא היה סטודנט במדרשה לאמנות, ואני מצאתי את עצמי מבלה שעות זרוקה וערומה על הרצפה, על תקן הדוגמנית לשיעורי הבית. ב' היה מראה לי תמונות של צלמים מפורסמים, ובין היתר את הצילומים עוצרי הנשימה של ספנסר טוניק, יהודי אמריקאי שמצלם אלפי אנשים ערומים בפריים אחד, ועושה זאת במקומות מוכרים ברחבי העולם.

טוניק נאסר לא פעם ונתבע לא פעם, מה שכנראה הכין אותו נפשית להגעה לישראל, לצילום בים-המלח כחלק מקמפיין לקידום ים-המלח כפלא עולם. במזל הצלחנו להירשם לאירוע שיותר מ-1,000 ישראלים כבר נרשמו להשתתף בו. יתרה מכך, תיירים רבים הגיעו לישראל רק בשביל להשתתף בתמונה ההיסטורית.

תיירים מגיעים במיוחד כדי לקחת חלק בתמונה. ספנסר טוניק באוסטרליה (צילום: רויטרס)

עבור שנינו, מדובר בהזדמנות אדירה ליצור משהו שמשתף שני נושאים הקרובים ללבנו – אמנות ונטוריזם, וכמובן לפגוש אמן ידוע. ללא ספק, חוויה של פעם בחיים, להיות חלק ממשהו כה גדול וחזק.

אחדים מתנגדים לרעיון, בעיקר מסיבות דתיות, למרות שמדובר באירוע שאדם דתי לא יוכל להיתקל בו בטעות, לא בעת קיומו ולא בתמונות שיהיו התוצאה. עירום באמנות קיים מאז ומעולם, וחזה נשי ואיברים גבריים תמצאו בכל מקום – החל מתמונות של המדונה עם ישו וכלה בפסל דוד הידוע. נראה שעם השנים, שכחנו שגוף האדם הוא דבר יפה, ועירום התחיל משום מה להיתפס אוטומטית כמיני, וחבל.

חבר הכנסת אורלב אמר שבעיניו מדובר בירידה למקום הנמוך ביותר מוסרית ולא רק פיזית. במסיבת העיתונאים שקיים ספנסר טוניק ביום ד' האחרון, הוא השיב לחבר הכנסת אורלב, ואני לא יכולה שלא להסכים עם דבריו: "אם אין מקום בישראל ליצירה של אומנות, אז אפשר לסגור כבר את המוזיאונים".

נורא עצוב לי שאמנות ועירום נתפסים בעיניי אחדים כחטא, כחוסר כבוד למדינה או לדת. עם זאת, אני בטוחה שהעצב הזה יישכח בשניה שאשיל מעצמי את הבגדים לצד מאות אחרים, וארגיש את הרוח הקרה של שעות הזריחה על גבי ואדע שאני חלק ממשהו גדול יותר.

אני ובעלי מתרגשים, ללא ספק. את הלילה נעביר בנסיעה ארוכה, המתנה ארוכה לא פחות ועם הזריחה נהפוך את עצמנו לחלקיק ביצירת אומנות נצחית. אני בספק אם נצליח לזהות את עצמנו ביצירה הסופית, אבל בסופו של דבר, הרי נוכל לזהות את עצמנו בכל גבר ואשה ערומים בפריים – בגלל שהם בדיוק כמונו.

• מדברים על נטוריזם גם בפייסבוק של ערוץ יחסים