פרשת שבוע: הפגנת המיליון בהר גריזים

פרשת "כי תבוא" נפתחת בפסוקים: "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה וירשת וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלקיך נותן לך ושמת בטנא ..." (דברים כ"ו ,א'- ב'). עם כניסת עם ישראל לארץ כל התנהלותם עומדת להשתנות. מעם של נוודים ההולך במדבר, הם הופכים לעם הנטוע בארצו.

• לטורים נוספים של מתי אלפר
  
  

הכתוב מציין: "כי תבואו אל הָארץ" בה"א הידיעה. זו איננה סתם ארץ מעבר, ארץ ישראל הנה היעד הסופי, הארץ המובטחת. הירושלמי בתרגומו לתורה אומר: "והיה כי תעלון", כלומר להגעה לארץ שתי משמעויות, פיזית ורוחנית. מעם של נוודים, הם הופכים להיות לתושבי קבע, יש פה מעמד חדש וחבל ארץ קבוע לגור בו.

הדאגה לחלשים

להליכה במדבר היו יתרונות עבור העם. מָן ירד מהשמיים כשהיו רעבים, מבאר מרים הם שתו מים. ענני הכבוד שמרו עליהם מלפנים ומאחור, כאשר היו להם בעיות הם הלכו למשה להתלונן ולבקש עזרה. עם הכניסה לארץ, דור המדבר הופך להיות בעל חובות. הוא צריך לעבד את האדמה, לשאוב מים, ולדאוג לביטחון. האחריות עוברת אליו.

עם הכניסה לארץ ההנהגה צריכה לדאוג לביטחונם ולרווחתם של החוליות החלשות. הלווים לא קיבלו נחלה. על העם לדאוג להם. וכמובן שיש לדאוג לעני, לגר, ליתום ולאלמנה. "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו" (דברים כ"ו, י"ב). מוטלת חובה על הכלל לדאוג לאוכלוסיות החלשות, שאין להן הכוח להתמודד לבד.

לצאת מהשגרה

בהמשך הפרשה נאמר: "והיום הזה ה' אלוקיך מצוך לעשות" (דברים כ"ו, ט"ז). רש"י מפרש: "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו בו ביום נצטווית עליהם". אחת מהבעיות הגדולות בהתנהלותו של כל אדם היא השגרה. הפרשה מדברת על קיום מצוות.

הברכה והקללה - אחריות אישית

הפרשה ממשיכה במעמד הברכות והקללות. מחצית העם נמצא על הר עיבל ומחציתו על הר גריזים. בַּתָּוֶך הלווים. הר גריזים מסמל את הברכה. הר עיבל את הקללה. הברכות מול הקללות מקבילות ברובן לפרשת "בחוקותי" שבספר ויקרא. הן הברכות והן הקללות, למעשה, אינן חדשות. הן מוכרות לעם, והמפרשים מנסים להבין מדוע היה צורך לבצע את המעמד המוזר הזה.

משמעות טקסית - הפגנת המיליון

כפי שציינתי, אין בברכות ובקללות כל חידוש. העם כבר מכיר אותן. היה הגיוני על פי הנוהג לכתוב את הכללים בספר ולהעבירם אל העם. מעיון בפרשנים בדור האחרון, נראה כי משמעות הטקס עצמו גדולה מהנאמר בטקס. הזיכרון הקולקטיבי של כל העם, שעומד יחד ושומע את הברכות ואת הקללות, הוא הדבר החשוב.