תנו סיכוי לשלום

בחודשים האחרונים עקבתי בעניין רב אחר השקתה של יוזמת השלום הישראלית ("ישראל יוזמת") ואחר קבוצת האישים הבכירים הישראלים העומדים מאחוריה. כעיתונאי ערבי המסקר את תהליך השלום כ-30 שנה, מאז ביקור סאדאת בירושלים, אני חש כי אנו נכנסים לעידן חדש המבשר עתיד חדש.

למרות שיוזמת השלום הישראלית לא הוצגה על-ידי ממשלת ישראל, חשיבותה היא בכך שראשי צבא ושב"כ לשעבר ובכירי אנשי העסקים והאינטלקטואלים של ישראל עומדים מאחוריה. זו התגובה הישראלית הראשונה ליוזמת השלום הערבית, שהציעו מדינות ערב בשנת 2002, ושהכירה לראשונה באופן גורף בישראל כמדינה בעלת גבולות בטוחים ומוכרים, תוך נכונות לקיים עימה קשרים דיפלומטיים ומסחריים. 

עוד בערוץ הדעות :  

• צאו מהאוהל, בחרו באנשי המחר / חנוך מרמרי
• תנו לטייקונים להסתפר בשקט / שלמה קראוס
• המלך ואנחנו - איפוק הוא כוח / אסף דוד
• שירת הנשים ושתיקת הקצינים / אסתר הרצוג
  

יוזמת השלום הישראלית ויוזמת השלום הערבית קוראות לנסיגה ישראלית מהשטחים שנכבשו ב-1967 עם מספר תיקוני גבול, וחתימה על הסדרים שישימו קץ לכל התביעות.במשך שנים. ערבים ומוסלמים התקשו להבין כיצד הישראלים סירבו בקלות להצעתם להכיר במדינת ישראל - הכרה שמנהיגי ישראל קיוו להשיג לאחר מלחמת ששת הימים.

הסכם ששרד מלחמות ותהפוכות(צילום: איי פי)

אישים יהודים, נוצרים ומוסלמים בירכו על היוזמה ושלחו מכתבים גלויים לנשיא אובמה, שבהם קראו לו לבקר בירושלים, ובאזור כולו על מנת לקדם את השלום, בהתבסס על יוזמות השלום הקיימות.

ביקור סאדאת בירושלים בשנת 1977 פתח את הדלת לשלום כולל באזור. לצערנו, העולם הערבי וממשלת ישראל דחו בזמנו את הרעיון של שלום אזורי, ויוזמתו של הנשיא סאדאת הביאה לכך שנחתם "רק" הסכם שלום בין ישראל למצרים.

יצחק רבין ושמעון פרס הציגו ב- 1992 את תגובתם ההיסטורית ליוזמת השלום של סאדאת, ופתחו את הדלת לשלום כולל במזרח התיכון. למרבה הצער, רבין, כמו סאדאת, נרצח בידי קיצוני, שהתנגד לשלום. אבל רבין לא סיכן את חייו לשווא. ברור כי ללא יוזמת השלום של רבין ופרס, יוזמת השלום הערבית לא היתה אפשרית. יוזמת השלום הערבית ייצגה שינוי תפישה רדיקלי בזרם המחשבה הערבי ב-50 השנים האחרונות.

בשנות ה-60 של המאה הקודמת, העולם הערבי היה שותף להסכם הגנה כולל שמטרתו היתה הפניית כל היכולות הצבאיות של מדינות ערב ללחימה בישראל. בשנת 2002 הציע העולם הערבי לראשונה באופן קולקטיבי לישראל שלום בגבולות ביטחון מוכרים, ודחה באופן פומבי את האופציה הצבאית, בטענה שזו לא תשיג - לא שלום ולא ביטחון. ההבדל בין המציאות באזור כיום למציאות בימי הפסגה הערבית הראשונה ב-1964 הוא הבדל בין יום ולילה.

מומנטום של שלום

הסכם השלום בין ישראל למצרים סיים את המלחמה האזורית. הוא לא נפגע במהלך מלחמת לבנון ב-1982. מלחמת לבנון השנייה ב-2006 לא מנעה מהעולם הערבי לאשרר שוב את יוזמת השלום הערבית ב-2007, ולא פגעה בהסכם השלום בין ישראל לירדן. אפילו מבצע "עופרת יצוקה" לא הצליח להרוס את יוזמת השלום הערבית.

לא נרצח לשווא. רבין פרץ דרך בהסכם אוסלו (צילום: רויטרס)

זו התמונה הכוללת של עשיית שלום במזרח התיכון. הבכירים לשעבר במערכת הביטחון הישראלית, העומדים מאחורי יוזמת השלום הישראלית, רואים את התמונה הכוללת - תמונת המלחמה והשלום - והם מודעים לחשיבות של יוזמת השלום הערבית. כל אלה מצביעים בבירור שהמומנטום כיום הוא מומנטום של שלום.

עבורי השאלה אינו עוד אם, אלא מתי יבוא השלום. אמנם, הקואליציה הנוכחית בממשלת ישראל חסרה חזון לשלום, בניגוד ליוזמת השלום הישראלית, המציעה חזון אמיץ לשלום אזורי כולל. לפנינו מפציע שחר למזרח תיכון מתחדש; השילוב בין יוזמת השלום הישראלית ליוזמת השלום הערבית הוא הדרך להתקדם. מזרח תיכון עתידי חייב להיבנות על בסיס חזון כולל לשלום.

יוזמת השלום הישראלית נולדה בעיצומו של "האביב הערבי". למרות חוסר הוודאות והדאגות סביב הקיפאון המדיני בין הישראלים לפלסטינים, קהילות השלום בשני הצדדים חייבות היום, יותר מתמיד, לעשות צעד זו לקראת זו, על מנת להפוך תקווה למציאות.

עזיז פהמי הוא עיתונאי ופרשן מצרי החי בוושינגטון

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il