תמיד צריך לגבות את בן הזוג מול הילדים?

אתם יודעים, בכל פלנטת ההתלבטות ההורית מתעופפות לפעמים שאלות שבמבט ראשון נראות כמו שאלות גידול ילדים קלאסיות, אבל שפשף ונער אותן קמעה, ואתה מגלה שבכלל מדובר בעניינים ששייכים למגרש הזוגיות. כמו למשל השאלה הנצחית: האם לגבות את בן/בת הזוג שלי בכל מקרה מול הילדים?

טורים קודמים של גיל ונטורה בערוץ הורים :

• לא רוצים להביא ילדים לעולם? זה הגיוני לגמרי
• מאיימים על הילדים אבל לא מקיימים? לא נורא
• אם תתאמץ תצליח? 3 שקרים בין הורים וילדים
  

התשובה לכך היא, קודם כל, כן. תמיד. כל הזמן. אז מי שציפה לפואנטה ייחודית, מרתקת ובנויה היטב עד לסיום דרמטי ולא צפוי – אכל אותה בגדול. תמיד צריך לגבות את בן הזוג.

הנה עוד כמה דברים שלא נעסוק בהם בטור הזה. ראשית, לא נעסוק במובן מאליו: "צריך לגבות את אמא/אבא כדי להציג חזית אחידה מול הילד ,כדי שיגדל תחת מסר עקבי, כי זה חשוב ותורם בלה בלה בלה". זו אכן פואנטה נכונה, אך ידועה מקדמת דנא לרוב ההורים. כאמור, לא נעסוק בזה.

כמו כן, אני ממש לא מתכוון לעסוק ביוצאים מן הכלל. נשבר לי מהיוצאים מן הכלל. כל אימת שמנחילים עקרון הורי טוב וחשוב, כולם נהיים לי עורכי-דינים ורצים לחפש סייגים בחוק. עוד לא התמסד לו כלל, הוא עדיין מצוי בשלב השברירי של התבססות ובנייה – וכבר רצים לקעקע אותו. שמרו את שאלות "אבל מה קורה אם נניח בעלי עושה וכיו"ב" לשיקול הדעת הפרטי שלכם. היום נעסוק במהות.

גיבוי: לא תוכנית כבקשתך 

אתם יודעים מה? ממש אין לי בעיה לגבות את זה. יכולים לנחש למה?

אבל נניח שהפרטנר נוטל לעצמו שאכטה של מתירנות ומפטיר "חמודי, עוד חצי שעה, אחרי זה קינוח ואז אולי נלך לישון. מתאים לך, יערת דבש מתוקה שלי?". או אז באמת נדרשת הפעלה של שריר הגיבוי. אתה מגבה את הפרטנר כיוון שבהתנהלות הרציפה של הבית התהליך (דהיינו מתן גיבוי) חשוב לעיתים הרבה יותר מן התוכן (העניין הספציפי שעליו דנים – טלוויזיה, תזונה, משמעת וכיו"ב).

ופה הרבה זוגות נופלים מבלי משים לתהום "אבל זה עקרוני לי". באופן כללי, אנחנו הישראלים טוענים רציניים לכתר אלופי העולם בהטפה לעקרונות חינוכיים לאחרים. עניין של דימוי עצמי רעוע, ככל הנראה (גם כותב שורות אלה לוקה מדי פעם בהטפה לעקרונות שהוא נוטה לעבור עליהם כל שני וחמישי, ולפעמים גם ביום רביעי אחר הצהריים). מדוע? כי הילד שלך הוא לא רק הילד שלך. לעתים אתה תופס אותו כהמשך ישיר שלך, וברגעים מסויימים הוא אמור לתקן את כל הדברים שאתה נכשל בהם.

אך לא אחת הוא מהווה איזור עקיף ונוח לסגירת חשבונות עם בן הזוג. ובמקרה זה כל המוטיבציות הללו חומקות תדיר מהאנטנה הגלויה שלנו אל המגרש הלא-מודע. מה שעולה אל פני השטח הוא הגירסה שמוציאים לעיתונות: "אבל זה עקרוני לי!".

שאלה של זוגיות - לא רק של הורות

הזכרנו פעמיים ברמיזה קלה את עניין הזוגיות. הבה נשים אותו בפרונט. בעיני, מתן גיבוי עקרוני לפרטנר שלך הוא סוגיה שקשורה יותר

לזוגיות ופחות להורות. ילד צעיר יכול לשרוד היטב מקרים של גירסאות סותרות בין אמאל'ה ואבאל'ה. זה לא מה שימוטט את העקביות בעולמו, שכן אותה עקביות יקרה קשורה הרבה יותר למשתנים פיזיים ומוחשיים – כמו נוכחות רציפה של ההורה ושגרת התנהלות יומיומית ברורה של המשפחה – ופחות להצהרות מילוליות.

אבל כשאבא שובר את המילה של אמא וחוזר חלילה הם כנראה מבטאים משהו עקרוני – לא בנוגע לשיטת החינוך הראויה לפעוטות בישראל 2011, אלא בנוגע למה שהם מרגישים כלפי האדם שהם בחרו לחלוק איתו טבעות, אי שם בעשורים הקודמים. ראיתי לא מעט מקרים כאלה – גם בין גרושים, וגם בין זוגות נשואים שנמצאים על דרך המלך לרבנות.

ולמה אני נוקט בלשון קיצונית? כי כל הצדדים המעורבים בדבר יודעים דיפ דאון שאזור המחלוקת במרבית המקרים אינו עקרוני, ולא משתייך לז'אנר פיקוח הנפש. שימו לעצמכם יד על הלב ותענו: האם באמת היה מתרחש אסון קולוסאלי אם הייתם ממתינים חמש דקות ותופסים את הפרטנר בצד?

אבל ברגעים הללו אתה מרגיש שבן/בת הזוג באיזשהו אופן מבטל אותך. אתם פותחים את הפה לא כדי להחזיר את הרכבת החינוכית למסלולה, אלא כדי להגן על עצמכם מפני איום. בעשותכם כך אתם עוברים על הכלל הראשון של קבלת החלטות סבירה – אתם נוטלים נתח מציאות סטנדרטי ולוקחים אותו באופן אישי. יתרה מכך, אתם פוצעים את הצעצוע ההתפתחותי הכי יקר לזאטוט שלכם: החיבור בין אמא לאבא.

אז לפני שאתם פותחים את הפה לסתור את דבריו של החצי השני – קחו אויר, תחשבו טוב, וחכו. בעיני, זה אקט של עוצמה.

גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה ומומחה לחשיבה יצירתית. לקורסים, ייעוצים והרצאות של גיל