מיליוני שעונים ללא שען
אם אלוהים הוא סיבת כל הקיום, מה הטעם בחקר המפץ הגדול? צבי ינאי סבור כי איש באמונתו יחיה, אך מזהיר כי אמונות עלולות להוביל לקיבעונות מחשבתיים ולהקפיא את החשיבה המדעית לתקופות ארוכות. חלק שלישי
כבר אמרנו שהעולם הדארוויני גדוש בשעונים ללא שענים ובהמצאות ללא ממציאים. זאת הודות לשלושה מרכיבים: המוטציות האקראיות, הברירה הטבעית וסקלת הזמן של מיליארדי שנות אבולוציה.
לכל הטורים של צבי ינאי
העובדה הקרדינאלית היא שהמוטציות לא מתרחשות באופן עוקב ומצטבר בפרט מסוים ובצאצאיו, אלא במקביל, ועל מספר עצום ורב של פרטים, ולכן רק פרטים ספורים מתוך המכלול הגדול הזה של צאצאי צאצאים זוכים באקראי לרצף המלא.
מיכאל אברהם מכוון שוב ושוב את חיציו בגורם האקראיות באבולוציה, במטרה לבסס את ההנחה השלישית בטיעון הפיזיקו-תיאולוגי, שמורכבות לא יכולה להיווצר מעצמה, כלומר ללא תכנון מראש.
לשם כך הוא נתלה בחידוד המוכר של פרד הויל (ראש התומכים במודל "העולם העמיד", כחלופה למודל "המפץ הגדול"), לפיה הסיכוי להיווצרות מקרית של חיים אינה גדולה מהסיכוי שהוריקן חולף על פני מגרש גרוטאות ירכיב מהן מטוס בואינג 747.
נחמד, אבל רחוק ת"ק על ת"ק פרסה מהנמשל. ראשית, סופת הוריקן חולפת בהרף עין על מגרש הגרוטאות. לפיכך אין כל סיכוי שמהגרוטאות העפות לכל עבר ייבנה מטוס בואינג 747. האבולוציה, לעומת זאת, פועלת בסקאלות זמן של מאות מיליוני שנים. נדרשו לאבולוציה 2.4 מיליארד שנה כדי לפתח תא חי ראשון, ועוד מיליארד שנה כדי לשלב בו גרעין, ועוד 700 מיליון שנה כדי ליצור אורגניזם רב-תאי ראשון.
להיות או לא להיות – זו לא השאלה
"היהודי המאמין אינו מאמין במה שאינו מבין, אלא מאמין בחובתו לעבוד את ה', זאת אומרת לשמור את המצוות". ישעיהו ליבוביץ' ("רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ")יעילות תרומתה של הברירה הטבעית ליצירת מבנים בעלי משמעות באה לידי ביטוי במאמר על תוכנת מחשב שראה אור בכתב העת המדעי Scientific American. במאמר נבדק כמה זמן נדרש לתוכנת המחשב להגיע בהקלדה עיוורת של אותיות האלפאבית, בקצב של משפט אחד בן 13 אותיות בשנייה, למשפט הנודע של המלט TOBEORNOTTOBE (ללא רווחים בין המילים).
הניסוי תואר בידי מיכאל אברהם בנימה לעגנית ולא מדויקת: המאמר התפרסם ביולי 2002, ולא "בשנות השמונים" (תוכנת מחשב של ריצ'רד הרדיסון היא זו שנכתבה בשנות ה-80); מחבר המאמר היה ג'ון רני, עורכו הראשי של כתב עת מכובד זה במשך 15 שנה (עד 2009) ולא סתם "אלמוני", אשר "הזכרת שמו כרוכה באיסור לשון הרע", בלשונו של הרב אברהם.
המשפט עצמו הוא בן 13 אותיות מחוברות (TOBEORNOTTOBE) ולא 14. על פי חישוביו של הרדיסון, הקלדה עיוורת של אותיות האלפאבית, בקצב של משפט אחד בשנייה, תדרוש 78,800 שנה (ולא 200 אלף) כדי להגיע לצירוף המיוחל. לעומת זאת, תוכנית המחשב שחוללה משפטים אקראיים בני 13 אותיות, אגב שמירת האותיות המופיעות במשפט האלמותי של המלט ומיקומן בו, סיימה לשחזר את המשפט השלם בפחות מ-90 שניות.
שינויי אותיות אלו, המכונות SNP (Single Nucleotide Polymorphism), כמוהם כשינויים באות אחת במילה כתובה, המשנה כליל את משמעותה, לדוגמה: סגין-סדין, רחיפה-חריפה, יפה-קפה. לאותיות ה-SNP תפקיד מרכזי באבולוציה.
בין השאר, הן אחראיות להבדלי גובה וצבע עור אצל בני אדם ולמספר מחלות מפורסמות, כגון: סיסטיק פיברוזיס, הנטינגטון וניוון שרירים, כמו גם להבדלי הרגישות למחלות מסוימות ולתגובותינו השונות לתרופות.
השאלה שיש להציג לאנשי התכנון התבוני היא זו: איזו תועלת להבנת העולם והחיים תצמח מקבלת מעורבותו לכאורה של האל בעולם. מיכאל אברהם מספק בספרו (ע' 128) תשובה ניצחת: "הצבת האלוהים כפיתרון לבעיות מדעיות היתה משתקת את המדע".
קשה להבין איך מתיישבת אמירה זו עם דבריו (ע' 204), ש"תזת התכנון התבוני נועדה להציב חלופה מדעית לניאו-דארוויניזם", שכן אם התכנון התבוני הוא חלופה מדעית, יואילו חסידיו להציג את דרכי פעולתו ביצירת המנוע הסיבובי של החיידק.
בהיעדר מנגנון פעולה, קיומו של המתכנן העליון היה והווה עניין של אמונה. ואכן, מיכאל אברהם אומר זאת מפורשות (בראשון בסדרת מאמריו), שבעולם היהודי השקפות ותפיסות מדעיות נקבעות בכלים מדעיים, אבל "ישנן כמה מגבלות על החופש הזה (עיקרי האמונה עוסקים גם בכמה עובדות: שהקב"ה ברא את העולם, שהוא נתן תורה, שהוא משגיח על מה שקורה וכדומה), אך מדובר רק בכמה קביעות מאד יסודיות וכלליות, ובוודאי לא בפרטים כאלה או אחרים".
"כמה מגבלות" עשוי לצלצל כמשהו מינורי. אולם בעולם המדע "כמה מגבלות" ו"כמה עובדות" אינן מגבלות ולא עובדות, אלא – לכל היותר – אמונות, או במקרה הטוב הנחות והשערות הדורשות ניבויים ואישושים, ניסוים והפרכות.
מיכאל אברהם מסביר את עצמו בהמשך: "מבחינתי אמונה היא טענת עובדה. כשאני אומר שאני מאמין באלוקים, כוונתי לטעון טענת עובדה: 'יש אלוקים'. אם אכן זו טענה אמיתית בעיניי, אזי מכאן כמובן נגזרת המסקנה הלוגית הפשוטה, שהטענה 'אין אלוקים' שקרית".
טענת עובדה "יש אלוקים" של מיכאל אברהם מזכירה בהגיונה הצלול את אמירתו של המשורר דוד אבידן: "ציור הוא דבר שאני קובע שהוא ציור לאחר שאני מצייר אותו כציור או כלא ציור, אבל מציג אותו כציור. ועכשיו תקבעו מחדש מה זה ציור". בלשון יותר פילוסופית, אולי פחות משעשעת, קבע דקארט: האלוהים הוא יש מושלם, לפיכך הוא כולל בתוכו גם את המציאות. מכאן: אלוהים ברא את העולם – משמע הוא קיים.
באורח שרירותי דומה קובע מיכאל אברהם (ע' 95), כי פירוש השם אלוהים "במסגרת הראיה הקוסמולוגית הוא: העצם שלא זקוק לעילה קודמת לו כדי להתקיים, או העצם שהוא סיבת כל הקיום וכל הקיים". ובמקום אחר (ע' 219): "אף אחד לא יצר את האלוהים, שכן הוא היה קיים מאז ומעולם. לכן אין כל שאלה מניין הוא נוצר, ומי יצר אותו". בקביעה שרירותית זו סותם מיכאל אברהם את הגולל על סוגיית הרגרסיה האינסופית, אשר באמצעותה הוא תוקף את התאוריות הקוסמולוגיות השונות.
שאלות ללא תשובות
קיימות שאלות לא מעטות שאין למדע תשובה עליהן. למשל, מנין נוצר המפץ הגדול הראשון בעולם רב-היקומים? או מהיכן נבעה אנרגיית הריק שחוללה את המפץ הגדול? או מה היה לפני ה-10 בחזקת מינוס 43 של השנייה הראשונה, המציין את תחילת הזמן ביקום שלנו.
שאלות אלו לא אמורות להטריד את הרב מיכאל אברהם, שהרי על פי קביעתו אלוהים הוא עצם שלא זקוק לעילה קודמת ושהוא סיבת כל הקיום וכל הקיים. על כגון אלה נאמר צדיקים באמונתם יחיו, אבל מה לקביעות שרירותיות אלו ולאמירה עובדתית ומשמעותית על העולם?
כמובן, איש אינו שולל את זכותו של מיכאל אברהם לקבוע קביעות אקסיומטיות. ככלות הכל, אדם רשאי להאמין במה שהוא רוצה להאמין, אפילו בשד קטב מרירי, אבל זו אינה פיזיקה ולא ביולוגיה אלא תיאולוגיה.
המדע לא פוסל כמובן אמונות, אם כי במקרים רבים הן מובילות לקיבעונות מחשבתיים המקפיאים את החשיבה המדעית לתקופות ארוכות, כפי שארע לאמונה הגיאוצנטרית של אריסטו ולדוגמה האפלטונית בדבר הכרחיות התנועה המעגלית של כוכבי הלכת.
מקרה דומה מהעת החדשה ארע לאינשטיין. אמונתו במודל הנייח של העולם, למרות שמשוואותיו הצביעו על יקום דינמי, הביאו אותו להוסיף אבר מתמטי למשוואותיו (הקבוע הקוסמולוגי), שאמור היה לייצג אנרגיה שלילית המנטרלת את התפשטות היקום. בכך נהג אינשטיין ככל מאמין – חילוני כדתי – הדבק באמונתו. אלא שבנקודה זו מסתיימת ההקבלה בין אמונה מדעית חילונית לאמונה דתית.
ב-1932, בעקבות פגישתו עם אדווין האבל במצפה הכוכבים בהר וילסון, השתכנע אינשטיין בדינמיות של היקום. הוא הודה בצער שהכנסת הקבוע הקוסמולוגי למשוואותיו היתה השגיאה הגדולה ביותר שעשה בחייו.
הוא לא שיער שבסוף שנות התשעים יואשם בשגיאה כפולה: הראשונה כאשר התקין את הקבוע הקוסמולוגי במשוואותיו; השנייה כאשר סילק אותו משם. שכן תצפיות בסופרנובות רחוקות העידו על התפשטות היקום בתאוצה רבתי, ברוח הקבוע הקוסמולוגי שהגה אינשטיין שמונים שנה קודם לכן.
האם ראיה דומה או שונה עשויה לקעקע את אמונתו של מיכאל אברהם בקיומו של בורא עולם? מסופקני, שהרי קבע מפורשות בספרו שגם היווצרות ספונטנית של חיים במעבדה תתפרש כמעשה ידיו של אלוהים.
זוהי בלי ספק טכניקת הגנה מושלמת למאמינים במעורבותם של כוחות עליונים בעבר, בהווה ובעתיד. כי, כפי שאומר דוקינס (ע' 196), "אם אינך מבין איך משהו פועל, תאמר שאלוהים עשה אותו". היד האלוהית הפכה אפוא לברירת מחדל בכל עת ובכל מקום שאין למדע הסבר נקודתי מוכח.
לפנייה לכתב/ת 
