חתול ועכבר נאבקים על מדינה פלסטינית באו"ם
מהלך לגיטימי או תרגיל יחצ"ני? אלן בייקר מסביר שכשיסתיימו התשואות לאבו מאזן בניו יורק, הוא עדיין יהיה חייב לחזור לשולחן המשא ומתן. על המהלכים הגלויים והסמויים במסדרונות האו"ם
מישהו מבין מה תוליד פנייית הרשות הפלסטינית לאו"ם ? מרוב דיווחים, פרשנים, מומחים, הצהרות פוליטיקאים, איומי שרים, ויכוחים ושטיפת המוח הכללית בתקשורת, עם ישראל פשוט לא יודע מה הולך לקרות בשבועות הקרובים.
בדרך למדינה פלסטינית - כותרות אחרונות ב-ynet:
- אין פריצת דרך: אבו מאזן אמר לא למדינה יהודית
עוד בערוץ החדשות :
- אלפים חתמו על עצומה: "צרפת, הסגירי הדורסים"
האם אכן יהיה "צונאמי מדיני" כפי ששר הביטחון, אהוד ברק, חוזר ומתעקש בכל הזדמנות אפשרית? האם תהיה זו משום הכרזת סופו של תהליך השלום והפרה חמורה של הסכמי אוסלו, או לא יותר מתרגיל יחצ"נות של אבו מאזן, בהיעדר כל אופציה אחרת לנוכח העובדה שהוא מנוטרל על ידי חמאס, ולא נשאר לו אלא לחפש גימיק על מנת להשיג לעצמו לכל הפחות מידת-מה של תהילה בטרם ייעלם מהבמה הציבורית?
התשובות לשאלות אלו אינן ידועות מראש, והרבה תלוי בתבונה המדינית של השחקנים הראשיים, אבל מתוך הבלבול הכללי, ניתן להבחין בכמה הנחות-יסוד המשמשות כמסגרת שבתוכה בוודאי יתנהל המשחק המדיני באולמות האו"ם ובבירות הרלבנטיות:
תהליך השלום בין ישראל והפלסטינים תקוע. אבו מאזן, אפילו אם רוצה, אינו יכול לסכם דבר עם ישראל כל עוד חמאס שולט על רצועת עזה ואינו מוכן לקבל אותו או את הרשות הפלסטינית כנציג המדבר בשם כלל העם הפלסטיני, ואינו מוכן להסכים לכל הסדר שיאפשר לישראל קיום מדיני מסודר ומוכר.
בעקבות זאת, המציאו אבו מאזן וידידו סעיב עריקאת תירוץ נוח לגלגל על ישראל את האחריות לקיפאון בשיחות - הבנייה בהתנחלויות. למרות שסוגייה זאת אינה מוזכרת כלל בהסכמי אוסלו, וכן התנהל משא ומתן עם ממשלות קודמות ללא דרישת הקפאת הבנייה, החליטו אבו מאזן ועריקאת להפוך את עניין הבניה בהתנחלויות לתנאי מלאכותי בל-יעבור להמשך הדיחות, כשהם יודעים היטב שסוגיית ההתנחלויות היא על שולחן המשא ומתן למעמד הקבע.
לאור דעיכת העניין הפלסטיני מתשומת הלב של הקהילה הבינלאומית, עקב האירועים במצרים, לוב, סוריה ומקומות אחרים בעולם הערבי, חיפשו אבו מאזן וידידיו דרך להחזיר את המאבק למרכז הבמה הציבורית הבינלאומית. הפאניקה בציבוריות הישראלית בוודאי סייעה להם.
האו"ם אינו גוף המוסמך לכונן מדינה. לא מועצת הבטחון ולא העצרת הכללית רשאים לייצור יש מאין מדינה פלסטינית או כל מדינה אחרת. בהקשר זה, המשפט הבינלאומי קובע קריטריונים ברורים למעמד מדינה, הכוללים שליטה של ממש בכל שטחה ויכולת לקיים מחוייבויות בינלאומיות. הכרה על ידי מדינות אחרות אינה מהווה קריטריון ליצירת מצב של מדינה כל עוד לא מתקיימים אותם קריטריונים המעידים על יכולת ממשל על כל השטח ויכולת קיום מחוייבויות בינלאומיות. הרשות הפלסטינית אינה ממלאת אחר תנאים אלו ולכן מטעה את האו"ם והקהילה הבינלאומית בבואה לבקש הכרה כמדינה.
שדרוג בעצרת הכללית למעמד של "מדינה לא-חברה", מכוח הצבעה של רוב אוטומטי, אפילו אם אין מדינה במלוא המובן המשפטי, בכל זאת יאפשר לפלסטינים לדרוש אי-אלו הטבות בתוך המערכת האו"מית, ושדרוג מעמדם בסוכנויות המשנה של האו"ם כגון אונסק"ו, ארגון הבריאות העולמי, ארגון התעופה העולמי ואחרים.
ברור לכל שהנסיון להכתיב "גבולות 1967"באופן חד-צדדי על ידי העצרת הכללית במקום במשא ומתן לא יצלח, במיוחד כשמדובר בחריגה רצינית מהחלטת מועצת הביטחון 242 משנת 1967, שקראה לנהל משא ומתן על גבולות בטוחים ומוכרים.
אבל היות ואין ההיגיון וההלימות שולטים בפרוזדורי האו"ם, אלא הפוליטיקה וחוסר הצדק, אי אפשר לצפות שהחלטות האו"ם תשקפנה את שצריך להיות נכון וצודק. למול מצב זה עומדות בפני ישראל שתי אופציות:
האחת, לראות בהליכה הפלסטינית לאו"ם כשבירת כלים והפרה יסודית של העקרון המנחה לכל תהליך השלום - יישוב כל הנושאים אך ורק במשא ומתן. מול הפרה יסודית כזאת תוכל ישראל לראות את עצמה חופשיה לנקוט בכל צעד חד-צדדי שתראה לנכון, למול המצב שיווצר, על כל הכרוך בכך.
האופציה השנייה, והמציאותית יותר, היא לראות בהליכה הפלסטינית לאו"ם כתרגיל יחצ"נות גרידא, ללא כל משמעות
משפטית או מדינית, היות ובכל מקרה לא יוכלו הפלסטינים לשנות את המצב האמיתי בשטח ללא חזרה לשולחן המשא ומתן. לכן, לאחר מחיאות הכפים וזכיית אבו מאזן בתהילה שלו, נוכל להודיע לפלסטינים שאנו עדיין ממתינים לחזרתם לשולחן.
נראה מסובך ומורכב בלשון המעטה, נחיה ונראה . המשחק רק מתחיל.
אלן בייקר, עו"ד, היועץ המשפטי לשעבר של משרד החוץ והשגריר לשעבר בקנדה. היום מנהל המכון לדיפלומטיה ציבורית במרכז הירושלמי לענייני ציבור.