עד מתי יפקירו הורים וילדים למותם בכביש 31?
התאונה בצומת תל ערד, בה נהרגו אם ובנה, לא הפתיעה את תמר אלפיה. עבורה, כמי שמתגוררת בערד, כל נסיעה על הכביש המקולל הזה היא כמו רולטה רוסית. והיא יודעת עד כמה בקלות יכלו להיות היא וילדיה תחת גלגלי האוטובוס. בטור אישי היא שואלת בכאב ובפחד: עד מתי?
אתמול יצאתי פארשית. בעודי מעלה בפייסבוק את התמונה שצילמנו בדרך לבית הספר, ערד תחת מעטה כחול של ערפל, משוויצה ביופי, בשקט ובשלווה של העיר שלי, הייתה תאונה איומה בצומת תל ערד. בגלל הערפל הכחול הזה מתה אמא ומת ילד. שאר בני המשפחה מאושפזים, ואני מתפללת לשלומם.
מוות של אמהות תמיד עושה לי קוואץ' בלב, כי אני לא יכולה שלא לדמיין את הילדים שלי בלי אמא. הבוקר אני כבר יודעת שזו הייתה משפחה כל כך דומה למשפחה שלי: ילד בן שבע שמת היום מפצעיו (בן השבע שלי חזר אתמול מבית הספר ושאל מה זה אנוש, ואם זה אומר שהילד ימות או לא. היום הוא קיבל תשובה). ילדון בן שנתיים שנאבק על חייו. אמא שאיננה. ואבא ובת שנאמר שחל שיפור במצבם, אך אנחנו יודעים שאי אפשר לחבר למצבם שום מילה חיובית, כי המשפחה שלהם נשברה ואם וילד מתו.
בדרך כלל כשאנחנו קוראים על דברים כאלו עוברת בנו המחשבה שזה היה יכול לקרות גם לנו ולרוב אנחנו מטאטאים מהר את המחשבה המפחידה מהראש. אבל אני לא באמת יכולה לעשות את זה, כי זה באמת היה יכול לקרות גם לי. אני נוסעת על הכביש המקולל הזה כמה פעמים בשבוע מאז שעברתי עם החצי השני שלי ושלושת ילדיי לערד לפני ארבע שנים.
והכביש אכן מקולל. כביש חד מסלולי וללא גדר הפרדה. כביש צר, יפה ומתפתל, שאנו הערדניקים מכירים כל עיקול שלו בעיניים עצומות. כביש שיש בו אולי שלושה מקומות בהם אפשר באמת לעקוף בביטחה, כמובן בתנאי שאין ערפל ושהנהג שנוהג מולך נוהג לפי אותם כללי כביש וזהירות - וזה לא כך. זהו הדרום הפרוע.
כל נסיעה על הכביש - כמו נהיגה במירוץ מכוניות
כשחזרתי לגור בערד הרגשתי לא רק שחזרתי הביתה, אלא גם כאילו חזרתי במנהרת הזמן לישראל של שנות ה-80. תמימה, לא מתוחכמת, טובה בהרבה מובנים, אך גם לא ממש שייכת לשנות האלפיים.
הכביש הוא דוגמה טובה לכך. נוסעים עליו המון אנשים, גם די הרבה ניידות משטרה, ובכל זאת נסיעה עליו היא כמו נהיגה במירוץ מכוניות בפלייסטיישן: פתאום צץ גמל. פתאום המכונית שלפניך בוחרת לרדת לדרך עפר בלי לאותת ובלי להאט. פתאום המכונית שלפניך עוצרת בפתאומיות. פתאום מישהו נוסע נורא נורא מהר, ונדבק אליך מאחור.
הנהיגה על הכביש הזה היא נהיגה של אדרנלין חזק. אני מחזיקה את ההגה טוב טוב, לא מעיזה אפילו לשניה להוריד עיניים וקשב. וזה לא פשוט, כי יש לי שלושה ילדים מאחורה ולפי הסטטיסטיקה בכל נקודת זמן נתונה סביר להניח שלפחות שניים מתוכם רבים, והשלישי צועק. כשהם היו קטנים יותר, זה היה אפילו מסובך. לכי תתפני לתינוק בוכה או מקיא כשמולך דוהרות משאיות ענק בדרכן לאילת, ובינן לבין התינוק שלך מפריד פחות ממטר.
הידיעה שבכל צומת שכזה אני וילדי יכולים למות
בכל רגע יכול לקרות משהו, וזה לא תלוי בי. ראש העיר שלנו עובדת קשה על הרחבת הכביש, נלחמת לא רק לקבל תקציבים אלא גם בתביעות שמגישים תושבי הישובים שלאורכו נגד ההרחבה שלו. אנחנו מקוים שנצליח לקבל כביש דו מסלולי בשנים הקרובות. ועד אז מה?
"תיזהרי כשאת נוסעת בחושך", מפציר בי האבא של הילדים שלי. אצלנו החושך הוא חושך, אין תאורה ובלילות בלי ירח זה מפחיד. רק לפני שנה מישהו נסע בחושך והתהפך על גמל שלא היה קשור ועמד על הכביש. "תיצמדי לנהג אחר ותיסעו בשיירה. תרימי אורות כל רגע שאת יכולה. הלילה אין בכלל ירח".
אני אומרת לו לא לדאוג, שנולדתי פה, שאני מכירה כל גבעה וכל עיקול. שאני כמו סוס שחוזר לאורווה והכל יהיה בסדר. אבל גם אני קצת פוחדת. כי משהו כן השתנה פה מאז שהייתי ילדה. הנהגים הפכו פרועים יותר. לחלקם אין בכלל רשיון. כל ירידה מהכביש לעבר כל יישוב בלתי חוקי הפכה לדרך מלך. אם פעם היו שלושה ישובים לאורך הכביש הזה, היום ישנם שלושים. ובכל צומת ארעי שכזה אני יכולה למות. והילדים שלי גם.
לפנייה לכתב/ת 
