גירושים זה לא הכל. או הסוף

מכירים את השלב שבו כולן רוצות כבר להתחתן? "לחוצות חתונה" קוראים לזה היום, ומתכוונים לנשים שיודעות כבר בדיוק איך תראה השמלה שלהן, ולעיתים גם איך ייראה או מה יילבש נסיך החלומות שיעמוד לצידן באותו רגע נכסף.

גירושים בערוץ יחסים:

• להתגרש בשלום - כך תבחרו את המגשר המתאים
• גרוש וטוב לו?
• חי בלה לה לנד
• נפרדתם  זה לזה? אתם עלולים להסתבך
  

זאת לא החתונה, זה הפרטנר

לכל מי שמסביב זה נראה נורמלי, חוץ מליעל, הבת של השכנה שלנו. "סוף מעשה במחשבה תחילה" היא תמיד אמרה לי, למרות שהייתה רק בת 26 והתכוונה בדיוק לזה - את מי מעניינת השמלה או החליפה בשביל ערב נוצץ אחד? העבודה האמיתית היא לבחור נכון ולעבוד נכון אחרי שכבר עשינו את הבחירה הגורלית שלנו.

זה מתחיל בשינוי החברתי העצום שעף לנו מול העיניים: הילדות שלנו הייתה שונה מאוד משל הורינו וגם מזו של ילדינו, בכל המובנים. החברה שלנו - בעיקר לצד ההתפתחות הטכנולוגית והשדרוג הכלכלי - יוצרת מצב בו אנשים לא מתפתחים מעבר לשלב האינפנטילי, והם מצויים עדיין במקום בו הם רואים רק את הצרכים של עצמם, ומצפים שהכל יקרה עכשיו ומהר. רבים טוענים שזו תגובה ל'סטייט אוף מיינד' של המאה הקודמת, בו הקולקטיב שלט ולא האינדיבידואל.

להתקע עם הגרוש לכל החיים

חשיבה "אינפנטילית" מאופיינת בציפיות מסוימות, שהופכות את החיים שלנו להרבה יותר קשים מרגע שהן לא מגיעות לידי מימוש, ואז אנחנו פשוט עוזבים את הכול "ושוברים את הכלים" במקום להמשיך לשחק, להשתפר ולהתקדם. אם הקושי בזוגיות היה זה שהכריע אותנו, אנחנו עלולים לגלות את האמת המרה על החיים: לא רק החיים יחד היו קשים, גם החיים בנפרד. מרגע שישנו רכוש משותף וילדים משותפים - החיים בנפרד גרועים לא פחות.

המאבקים המשפטיים המפרכים והמטלטלים, המצב הכלכלי שניזוק, היחסים המעורערים עם הילדים, המילים הקשות, הלילות ללא שינה, כל אלו הם רק סימפטומים. בסופו של דבר, נופל האסימון ואנחנו מבינים שאנחנו תקועים עם הגרוש הזה שלנו לא רק עד סיום ההליכים, לא רק עד שהילדים יהיו בני 18 - אלא ממש לכל החיים!

גירושים הם לא הסוף. לעיתים הם דווקא ההתחלה(צילום: index open)

יש לא מעט גרושים וגרושות שמברכים את הרגע בו החליטו להיפרד ומעדיפים את חייהם בנפרד, בעיקר כאשר האדם שאמלל אותם יותר מכל כבר אינו מישהו שיש לו חזקה על גופם או על ביתם, והם מרגישים סוף-סוף מאושרים.

יש זוגות שהפרידה לא עשתה להם טוב, והם נותרים עם כל המרירות שאפיינה אותם בקשר הזוגי, רק שהפעם עליהם להתמודד איתה לבדם, ויש זוגות, ואתם בטח מכירים כמה כאלה, שהמצב הזה עשה להם שינוי מעניין.

ההריון סימן את תחילת הסוף

תמרה הגיעה אליי כשהיא כבר אחרי חמש שנות גירושין. היא היתה בת 37, אם לתאומים בני שבע. הייתה לה תלונה מרכזית אחת: מאז הגירושין היא לא מסוגלת ליצור קשר משמעותי. מקץ מספר שיחות בהן בדקנו את התנהלותה - הגיח המרצע מן השק. מסתבר שתמרה הכירה את בעלה כששניהם היו בני 27. במבט ראשוני הם נראו חסיני סטטיסטיקת גירושין: שניהם אקדמאים, לא נישאו בגיל צעיר, מגיעים מאותה עדה, מחזיקים רכוש מסוים וקריירה.

בהתחלה הכול נראה טוב: עידו בדיוק התחיל קריירה בתחום ההיי-טק, ותמרה סיימה לימודי אמנות ועבדה כדיילת. אלא שמספר חודשים אחרי החתונה גילתה תמרה שהיא בהריון עם תאומים. היא נאלצה לוותר על עבודתה כדיילת, התחילה להתמלא בטרוניות כלפי עידו ובן רגע השתנה מצב העניינים ביניהם.

ככל שההריון התקדם התקשתה תמרה למצוא בו את בן הזוג הקשוב והמתעניין שהכירה, ואילו עדו, מצידו, חזר וטען שהוא משקיע בעבודה בעיקר כי הוא בלחץ בגלל ההוצאה הכלכלית הצפייה עם זוג תאומים, וזאת לאור העובדה שתמרה לא עובדת ולא תעבוד בקרוב.

עם לידת התאומים המצב רק החריף. עדו לא ידע איך לחזור למרכז התמיכה הרגשי שאשתו נזקקה לו והחל מעגל שלילי בו תמרה התמכרה לתאומים ולטיפול המפרך בהם, הוא הרגיש מחוץ למעגל ובתגובה התמכר לעבודה שלו ולתחביבים נוספים. התוצאה כמובן צפויה: כמות הריבים הלכה וגדלה, הקשיים והתסכולים העצימו את הפער ולבסוף הגיעה גם ההחלטה להתגרש.

פרי האהבה המשותפת עלול להיות גם נקודת התורפה שלה(צילום: shutterstock)

יש לציין כי עדו בן להורים גרושים. מבחיננה סטטיסטית, ילדים להורים גרושים מתגרשים יותר, בין אם זה בגלל שלא ראו בבית מודל של דיאלוג והתגברות על הקשיים מתוך מחויבות זוגית, ובין אם זה כי הם כבר עברו את זה וזה כבר לא הלא- נודע המפחיד עבורם.

המאבק המשפטי לא היה קשה מדי. שניהם התנהגו בצורה מכובדת ונטו להסכים להצעות פשרה. הקשר נשמר ולאט לאט, אחרי שנה וחצי של גירושין מאושרים, בהם כל אחד מהם ניסה כמה מערכות יחסים - מצאו עצמם מבלים פתאום יותר ויותר זמן ביחד.

בהתחלה זה היה סביב הילדים - במקום פשוט להעביר אותם מרכב לרכב, הם הסתובבו יחדיו. חלק מהקונפליקטים שליוו את הקשר הרגישו כלא היו - עידו, שלא התפנה לבניו בתוך הקשר אבל כשהיה מחוייב במסגרת ההסכם לקחת אותם יומיים בשבוע אחרי הגן - התחיל ליהנות מחברתם, והפך לאבא שתמרה תמיד חשבה שהוא יהיה.

תמרה מצידה, התחילה לעבוד כאוצרת ומאוד נהנתה והשקיעה בעבודתה - מה שצמצם את זמנה הפנוי, ואיפשר לה להבין את עדו הרבה יותר ממקודם. מפה לשם, תמרה ועידו התקרבו מאוד, אך נשארו במסגרת הגירושין: עידו המשיך להיות בקשר חדש שיצר, ותמרה המשיכה לצאת עם פרטנרים פוטנציאליים.

סקס עם האקס

כשחקרתי אם לאחרונה קרה משהו שונה בקשר, הודתה תמרה שבשנה האחרונה, מאז עידו נפרד מהקשר שהיה בו - הוא חולק איתה יותר נושאים מחייו, הקשר ביניהם התחזק ואפילו הגיע לסקס המעולה שפעם היה להם, לפני שהכל הסתבך.

כמו שאתם כבר הבנתם, ותמרה לא - ברור שהקשר עם האקס הוא זה שהעיב על יכולתה ליצור קשרים חדשים ומשמעותיים, כמו אצל כל אחד, רק שפה נאלצתי לשאול את השאלה שהיתה מרוחה על השולחן ובגדול: למה לא בעצם? למה לא לנסות עכשיו להחזיר שוב עטרה ליושנה? הרי הקשר שבו תמרה היתה מעוניינת היה עם בחור שמידותיו ותיאורו דומים למדי לאלה של עידו. מובן שקשה לחשוב ככה, בעיקר אחרי כל המהמורות שעובר אדם כשהוא מתגרש, אבל זה היה הרגע להסתכל למציאות בעיניים.

תמרה, שכבר עברה כמה מערכות יחסים בחייה, הבינה זה מכבר שאין דבר כזה "מושלם", ואכן, אחרי תהליך של כמה שיחות גלויות, החליטו שניהם שהם מנסים את הביחד החדש. כמובן שכללים ברורים נוסחו, תהליכי מודעות פנימיים הבשילו, וזאת בעיקר כדי ליצור תקשורת ברורה שמורידה בערך ב-80 אחוז את הפוטנציאל למתח ואי הבנות בקשר. היום, כשהם בהריון מתקדם, הם יודעים בדיוק איפה הם טעו ואיך יעדיפו להתנהל מעתה והלאה, עם פתיחות, מודעות פנימית, ומחוייבות הדדית.

לא אצל כולם זה עובד

אז למה אצל תמרה ועידו כן ואצל אחרים לא? מורכב, אך גם פשוט מאוד. ראשית, תמרה ועידו הם מה שנקרא - "זוג טוב". התקשורת ביניהם היתה טובה מלכתחילה, היתה אהבה, הם הגיעו מרקע דומה, היתה ביניהם כימיה, והכי חשוב: שניהם אנשים גמישים למדי. גמישות היא אלמנט מפתח ביכולת לצלוח קשיים בחיים בכלל ובזוגיות בפרט. 

שנית, מאבק הגירושין המשפטי לא היה עקוב מדם. כאשר אנשים שוכחים מי הם, ומאבדים את היציבות הרגשית שלהם, יוצאים מהם דברים מזעזעים. גירושין הוא מצב רגשי נוראי, שמניב בתורו התנהגות דומה. השתלחות, מניפולטיביות, האשמות, שקרים וכו' - חושפים את "פרצופו האמיתי" של הפרטנט לשעבר, ועל פי רוב אינם מאפשרים חזרה זה לזרועות זו.

שלישית, היו להם ילדים משותפים קטנים. גיל זה, על כל הקשיים שבו, לא מאפשר את המקום המניפולטיבי של הסתת ילדים כנגד הורה, גם אם בהחלט ישנם קשיים אחרים. רביעית, באופן כללי, ישנה ירידה משמעותית בכמות הגרושים אשר נישאים בפעם השנייה. ב-15 שנים האחרונות ירד שיעור הנישואין החוזרים בשליש, מה שהשאיר את שניהם פתוחים להצעות.

הכי חשוב לי לציין שמבלי לדעת זאת, תמרה ועידו בכל זאת פעלו נכון. אמנם הם התגרשו, אך ייתכן שזה בדיוק מה שהם היו צריכים: הקשיים ביניהם - שיכלו להיפתר אולי גם בתוך הקשר - הובילו אותם לפרידה, שאפשרה להם לחוות את חיי המשפחה ב"ווליום" נמוך מעט יותר, כמו מין חופשה.

חופשות הן מפתח משמעותי ליכולת להיזכר "מה אני בכלל עושה עם הבנאדם הזה", שהוא בעצם הבסיס לזוגיות מוצלחת. זוגות שלא מסוגלים להיזכר מה הם בכלל עושים פה - יתגרשו יותר.

ה"חופשה" שהם לקחו אחד מהשני, איפשרה להם דווקא לחזור ממקום נקי, לאט לאט, אל תוך הקשר, ולבנות אותו על אותו בסיס, אך תוך ניהול שונה. האם הם יצליחו? הסטטיסטיקה, כפי שראיתם, נגדם. אבל היא מתייחסת בדיוק לזוגות שהתגרשו ונישאו מחדש מבלי לעשות כל תהליך פנימי לשינוי . התהליך והשינוי שעברו תמרה ועידו -עובד לטובתם. בהצלחה!

התגרשתם וחזרתם זו לזרועות זה? ספרו לנו בפייסבוק החדש של ערוץ יחסים, ואולי נפרסם את סיפוריכם

• הכתבת מומחית לאימון אישי, דייטינג והגשמת זוגיות.