SuperHeavy: הוא לא כבד, הוא מיק ג'אגר
מיק ג'אגר מכניס את הסופר לסופרגרופ בלהקתו החדשה, SuperHeavy הכוללת גם כוכב צמד אייטיז, בן של בוב מארלי, מלחין זוכה אוסקר ונערת פלא בלוזית. האלבום הטרי כולל סגנונות מגוונים, אך התקשורת הבינלאומית לא ממהרת להתלהב
קבלו אותם: Superheavy בקליפ לשיר Miracle Worker
הפרויקט המסקרן, שעשה את צעדיו הראשונים, מסתבר, כבר ב-2009, לא נולד כדי להציל את הקריירות של החברים בו, או עבור מטרות מסחריות נטו. כל אחד מהחברים בו, לא משנה לאיזה דור הוא שייך, מנהל קריירה מאוד מצליחה בתחומו המוזיקלי.
דווקא פרויקט לא שגרתי שכזה יכול להיחשב בתעשיית המוזיקה הבינלאומית כסיכון. לכן המחשבה שהחברים ניגשו ליצירה החדשה מתוך רצון לחלוק רגעים מוזיקליים וליצור הזדמנות לעבוד אחד עם השני, מעניקה תחושה טובה כשניגשים להאזנה ראשונה. כלומר, שבין אם תאהבו את השירים או לא, לא יצרו אותם מתוך רצון לעבוד עליכם.
על פי סטיוארט, המאמץ יצא לדרך בשיחת טלפון אחת. סטיוארט, המתגורר חלק מהזמן בג'מייקה, הירבה להאזין לאמני הרגאיי המקומיים ולקבוצות הסאונד סיסטם ברחובות והתאהב בהם. במקביל, תמיד היתה לו אהבה גדולה לתזמורים שהגיעו מהודו הרחוקה. לא לקח לו הרבה זמן להתקשר לחברו ג'אגר ולשאול אותו איך השניים יכולים לעבוד ביחד וגם לשלב את הסגנונות השונים האלה. ג'אגר נדלק, ובמהלך אותה שיחה השניים כבר החלו לגלגל בראש שמות שירצו לגייס כדי שיתנו את הקול למאמץ המשותף.
צפו בחזרות של הלהקה באולפן והקשיבו לקטעים מהשירים
קשה להאמין, אבל זו הפעם הראשונה מאז נוסדה "הרולינג סטונז" לפני כ-50 שנה, שג'אגר חבר בלהקה אחרת. באלבום החדש הוא גם מקפיד לנגן בגיטרה ולנגן במפוחית וכביכול, הוא הזמר המוביל והמנהיג של החבורה. אבל בהקשבה לשירים החדשים, ג'אגר הוא אמנם הדמות הסוערת - או הג'וקר אם תרצו (ושימו לב לצעדי הריקוד והחליפה הורודה והמזעזעת בקליפ לשיר "Miracle Worker" שלפניכם) - אבל הכישרונות של האחרים, במיוחד של מארלי וסטון, יוצאים היטב החוצה ומככבים.
מארלי הביא איתו את חטיבת הקצב, הכוללת את המתופף והבסיסט מהלהקה שלו, וקולו העוצמתי דומיננטי מאוד בשירים השונים. מארלי גם המציא את שם הלהקה, כשאילתר על המיקרופון במהלך ג'אם מוזיקלי באולפן וזרק שוב ושוב את צמד המילים לאוויר. מסטון אי אפשר להימלט, קולה הצלול מתעופף היטב לכל פינה באלבום.
אבל לא כל המבקרים בכלי התקשורת הבינלאומיים התרשמו מהמאמץ המשותף. רבים מהם שמים את ג'אגר על ספסל הנאשמים. מזה שנים נוהגים מבקרים לצחוק על המניירות של האיש, לפעמים גם בצדק. הפעם ב"גרדיאן" ציינו, למשל, כי במהלך האלבום תתפסו את ג'אגר עושה ראפ והצלילים האלה "ירדפו אתכם לקבר".
ב"אינדיפנדט", למשל, כתבו כי העובדה העצובה ב"סופר הבי" היא שאין להם שום צביון מוזיקלי, שאמנם מדובר בלקט כישרונות גדול, אבל כזה שנשען על הקריירות האישיות שלהם וכי אין להם את הכימיה שיש ללהקות שלא הורכבו בדרך זו. ב"מירור" הבריטי נכתב כי אמנם שורשי מוזיקת הרגאיי החזקים של הלהקה מרשימים,
אבל הצורך של כל אחד מהזמרים לזרוק משפט משלו נשמע מאולץ ומתאמץ יתר על המידה.
אך לבסוף, כתמיד, יהיה זה הקהל שיכריע מה גזר הדין בעניין שעות האולפן הארוכות של החבורה, בה ג'ימג'מו, זרקו רעיונות ולא הפסיקו לנגן. סטיוארט היה זה שאסף את כל השעות המוקלטות ומצא את הרעיונות הבסיסיים לשירים של ממש. דרך עיבודי בוליווד המתקדמים של רהמן, הרגאיי העיקש של מארלי, ההפקה, הגיטרה וההכוונה של סטיוארט, הקול המתוק של סטון (למרות שהיא גם יודעת לצעוק מילים כמו "וואט דה פאק" בשיר הפתיחה שבאלבום, הנושא את שם הלהקה) והחוצפה הוותיקה של ג'אגר, הם יצרו פרויקט שאם יצליח או לא, הם ודאי לעולם לא ישכחו.
