קריאת שֵׁמַע: קובי מידן קורא אפרים קישון

"האם אני בן אדם אופטימי? בהחלט. הנה, בדרך לכאן, לגלי צה"ל, עברתי עם המונית בטיילת. וראיתי את כל האנשים, והאורות, ובתי הקפה, ואמרתי לעצמי: לא יכול להיות שהכל כאן ייגמר..."

רבקה מיכאלי ב"אנשים בלילה", לפני שבוע

1.

אני הולך באלנבי ואין לי אוויר. תיכף אסביר למה אלנבי ולמה בלי אויר. בינתיים אני מתיישב על ספסל מטונף ונושם מלוא הריאות: עשן אוטובוסים, צחנת שופכין, ריח הזיעה של שכני לספסל. אני עוצם עיניים ורואה את בומבה צור. ממש כאן, במורד אלנבי, קודח את התעלה. מחייך. המים הרעננים זורמים וממלאים את התוואי שהיה פעם בן יהודה. ראש העיר הגמדי מכריז: "ונציה של המזרח התיכון". אין לי אוויר מאותה סיבה שקישון לקח את בומבה לתפקיד בלאומילך: הכרס.

2.

על ההתקרחות המוקדמת הערמתי בגיזום יזום. משקפי קריאה עדיין אין לי. ארבעים ושש אינו גיל לכרס, וסמנכ"ל תוכן בתחנת רדיו אזורי אמור להיות צעיר מדווש, לא שמנמן מוזנח. כך שנתפסתי בלתי מוכן. מה עוד שזה קרה כמעט בין לילה, כלומר תוך כמה חודשים. וכמו עוד כמה עניינים שאני לא מצליח להכיל, אם אפשר להתבטא כך, גם תודעת הכרס מפציעה בכל פעם כאילו זאת הפעם הראשונה, כמו, נניח, הכבד המתחדש שוב ושוב של פרומתאוס הכבול.

3.

הנה, זה בדיוק סוג האסוציאציות שעליו נאלצתי לוותר במסגרת תפקידי. ההתחלה היתה, כמו תמיד, נצנצים וטפיחת שכם הדדית. אתה מצוין, אנחנו נהדרים. סמנכ"ל תוכן, כלומר, למעשה, אחראי לכל השידורים שאינם פּרַיים-טיים רדיופוני, כלומר לא צריך רייטינג, כלומר אני האיש המתאים. קצת ספרות, מעט אקדמיה פופולארית, מוזיקאֵי אינדי באולפן (הם כבר לא קוראים לעצמם אינדי אבל עדיין נורא רוצים לבוא ולא מבקשים כסף, גם לא בשביל מוניות). דברים כאלה. אלא שאז עלתה בתחנה מתחרה רצועה לילית של תוכניות איזוטריה: נומרולוגיה, אסטרולוגיה, פרפסיכולוגיה, קבלה מעשית. המנכ"ל (צעיר מדווש, אגב) קרא לי לשיחה שבועיים אחר כך. הוא לא הבין לְמה אני מתכוון כשאני קורא לזה איזוטריה.

4.

הייתי יכול להמתין לנטע פ. בבית הקפה שבו קבענו, אבל לא נעים לי לשבת שם לבד ואין לי אויר להסתובב סתם, ואני פוקח את עיני על הספסל. בומבה מתפוגג וחוזר, יחד שייקה אופיר, שרגא פרידמן, נסים עזיקרי וקישון עצמו לחדר החזרות הגדול בשמיים. אני מנסה לתת סימנים בכרסם של אלה שעדיין כאן, מולי. רבים, מפתיע כמה, מכסים אותה בטי שירט צמודה ולכן חושפנית. אני לא מצליח להחליט אם זה חוסר מודעות מבורך או, אולי, גאווה מתריסה. גאווה על מה, אני חושב. אולי על עצם מילוי הנפח, תפיסת יותר מקום בעולם.

אפרים קישון ושייקה אופיר ב"השוטר אזולאי"(צילום רפרודוקציה: שאול גולן)

יש המנסים לשלב את כרסם במצג כולל של עוצמה גופנית, כביכול: זרועותיהם רחוקות מגופם, ישרות ונוקשות. זה משווה להם מראה של גורילות. כאן אלנבי, אני אומר לעצמי, אנשים כאן מקבלים את עצמם. לו היית בצפון היית רואה פחות כרסים ויותר הסוואות. אני מצידי מרגיש כאילו שתל מישהו בבטני כדור ברזל, מאלה המצויים בקריקטורות ישנות של בתי כלא. אני אסיר לכבידה.

5.

על האסוציאציה לקישון עדיין לא הייתי מוכן לוותר. "תשמע", אמרתי לאדר א., המנכ"ל. (נו, ואדר זה שם למנכ"ל?, מה קורה בעולם). "יש לקישון, למשל, סיפור נפלא שהוא בכלל לא מצחיק. רוצה לשמוע?". יש לי דרכים משונות למכור רעיון.

"תמיד", אמר. יש לו דרכים משונות להפגין עניין.

"זה סיפור על אשה צעירה שמתה להיות שחקנית קולנוע. היא נאה למדי, היא די מוכשרת, אבל היא נכשלת בכל האודישנים. היא מנסה שנים ולא מצליחה לקבל תפקיד, והיא כבר מיואשת. ואז יש לה עוד אודישן, חשוב. והיא מחליטה: 'זה הניסיון האחרון שלי. אם אני לא מצליחה הפעם – אני מפסיקה'. "

הבחנתי שהנימוס הטרוד שבו הקשיב תחילה השתנה לעניין אמיתי. הייתי אופטימי.

"ויום לפני האודישן הגורלי היא מפנקת את עצמה. אוכלת בריא, נחה בצהריים, עושה אמבטיה. הכל כדי להיות במיטבה למחרת. והיא נכנסת מוקדם למיטה, מכבה את האור, ואז היא שומעת זמזום".

"זמזום?" שאל אדר א. הוא בן שלושים וארבע. סוג של כוכב. כשנפגשנו בפעם הראשונה, בטלויזיה, הוא עבד פחות או יותר מתחתיי.

"של יתוש. ולפני שהיא מספיקה לזוז היא נעקצת, פעמיים, פעם בכל עין. היא מדליקה את האור וניגשת לראי. והיא רואה שהעפעפיים שלה נפוחים לגמרי. היא בקושי יכולה לפקוח אותן, אבל היא אומרת לעצמה, 'מחר זה האודישן האחרון. אני הולכת, ומה שיהיה יהיה'."

הגענו לשלב שהוא מפסיק להציץ בנייד ואפילו מרחיק אותו לקצה השולחן.

"והיא הולכת בבוקר לאודישן, ואחרי שהיא עושה אותו הבמאי אומר לה, 'על המשחק נצטרך לעבוד לא מעט, אבל המבט שלך, אני לא יכול לוותר על זה...', והיא מקבלת את התפקיד, ורצה הביתה ונכנסת לחדר השינה ומחשיכה את האור, וברגע שהיא שומעת את הזמזום היא תופסת את היתוש ומכניסה אותו לתיבה קטנה וסוגרת. וככה היא הופכת לכוכבת בין לאומית.

כל לילה לפני צילומים היא נשכבת במיטה, מוציאה בזהירות את היתוש מהתיבה והוא עוקץ אותה פעם בכל עין והיא מחזירה אותו לתיבה. בכל העולם אומרים שהיא שחקנית לא משהו, אבל המבט הסקסי שלה הוא דבר שאי אפשר לעמוד בפניו.

הוא שלי, אדר. זה הזמן לפאוזה. אני עוצר לרגע.

"ואז, ערב אחד, כשהיא נכנסת למיטה לקראת יום צילומים, היא מועכת בטעות את היתוש. וזה סוף הקריירה שלה".

6.

כך שלמרות האיזוטריה קיבלתי אור ירוק לעבוד על סדרת הרדיו "מחווה ליוצר", ככה אנחנו קוראים לזה, כאילו שהיוצרים זקוקים לנו ולא להיפך. נבחר ביוצרים שיש להם גם כוח משיכה וגם מידה של נכונות – פוליטית, תרבותית, תקשורתית. ניצור רצועת תרבות איפשהו בסוף השבוע, זה גם ייתן לנו כמה נקודות מול הרשות.

הוחלט שקישון יהיה הפיילוט, וכשחיפשתי יועץ המליץ לי מישהו במערכת של תוכנית הבוקר על נטע פ. השם נשמע לי מוכר, וכשדיברתי איתה בפעם הראשונה בטלפון ושמעתי את הקול הצעיר והמבטא הצרפתי הרך נזכרתי. היא היתה ידידתה הטובה של הגיבורה הפרועה באחת מתוכניות הריאליטי הדוקומנטריות. הן בילו יחד, עישנו יחד, אבל בעוד הגיבורה שוכבת עם כל גבר שנכנס לפריים, נטע פ. שמרה על דוק מסתורין. זכרתי שהיא סקסית: גוף קוקטי, טי שירט בלי חזיה, גבות מודגשות מעט. כמו כן היתה דוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב, והיתה ככל הנראה היחידה באקדמיה שחוקרת את קישון.

"כן," הזדמרה בטלפון, "אני נורא אוהבת את הסיפור על השחקנית והיתוש...".

מלמלתי כמה מילים על מטפורות גופניות גדולות: החוטם, סירנו דה ברז'רק, ריצ'רד השלישי, אפילו קפקא.

היא הסכימה בחן אבל אמרה שהיא מעדיפה להתייחס לזה כאל משלים, לא מטפורות. היא התחילה להסביר לי למה ההבדל חשוב, אבל מכיוון שהיתה במקום רועש כלשהו (זה נשמע כמו חזרה מוזיקאלית באיטליז),

לא הצלחתי ממש לשמוע. אמרתי שמבחינתנו, ברדיו, אלה הבחנות מאד דקות, אולי דקות מדי.

היא צחקה והרגשתי פתאום שהיא ממש קרובה, כאילו שפתיה צמודות לאוזני וצחוקה נשפך אל תוכי. זה היה נעים. זה לא קרה בגלל שהיא הגבירה עוצמה או התקרבה לשפופרת, אלא פשוט משום שצחקה באופן משוחרר לחלוטין. עם עצמה ולמען עצמה. הייתי כבר די משוכנע שהיא היועצת שאני ממש זקוק לה, אלא שאז אמרה שהיא עצמה נוטה לטפל בקישון בכלים פוליטיים ספרותיים. זה קצת הדאיג אותי וגם העציב מעט, אבל היא הוסיפה: "תיקח למשל את אחת משתי היצירות הכי גדולות שלו, תעלת בלאומילך...".

קבענו באלנבי.