היזהרו מחוזי השחורות
ברור שהפלסטינים לא ייצאו עם תאוות המדינה בידיהם, הסבירות שצונאמי מדיני יגיע אינה גבוהה בהרבה מאפס. בסוף ספטמבר נחגוג את ראש השנה, ולאחריו קרוב לוודאי שיגיע אוקטובר
בפרפראזה עדכנית לקביעתו של אלבר קאמי כי "נדיבות אמיתית כלפי העתיד מבוססת על נתינת הכל בהווה", ניתן לומר כי "הרגעה אמיתית של הישראלים מפורענות 20 ספטמבר מבוססת על ההכרח לתת כמעט הכל (לפלסטינים) כבר בהווה", או להעתיק את "ההצלחה המסחררת" של מודל ההתנתקות העזתי לחלקים ניכרים ביו"ש. כל זאת כמובן כדי שהפרטנר הפלסטיני יואיל בטובו למשוך מהאו"ם את בקשתו להכיר בפלסטין כבמדינה.
ברוח זו פועלת בקרבנו בחודשים האחרונים חרושת הפחדה משומנת, שאמורה להפיל את חיתתה על מקבלי ההחלטות, למען ישביעו את רעבונו של הפרטנר הפלסטיני, וָלֹא - ייפלו השמים על ראשינו ותישמט הקרקע מתחת רגלינו. אם פעם הזהירו כי ללא השלום נזכה בכל המרעין בישין עלי אדמות, ממלחמת חורמה ועד סטגנציה כלכלית, הפעם, כידוע, הפורענות תגיע אם לא נרקוד לצלילי חלילו של הראיס הפלסטיני.
עוד בערוץ הדעות :
- בני הגיבור קורבן לאלימות בכיתה / אמא לילד בכיתה ג'
- הכרזה על מדינה: מי אמר שזה רע? / רון בן ישי
- כמה טוב שיש חרדים לשנוא / מתתיהו פרומוביץ
- סופה המחריד של המחאה
/ יזהר אופלטקה
"אנחנו עומדים בפני צונאמי מדיני", ניבא אהוד ברק; "אחרי ההכרזה תיראה ישראל כמו דרום אפריקה בזמן האפרטהייד", הוסיפה גבריאלה שלו; "עם אישור ההחלטה באו"ם על כינון מדינה פלסטינית, תיחשב ישראל לפולשת בלתי חוקית", הבהיר פרשן טלוויזיה בכיר; "זה יהיה ה'כ"ט בנובמבר' של הפלסטינים", הוסיף עמיתו את הפרספקטיבה ההיסטורית; ומאיר דגן בכלל מלא חרדה שעקב הידחקותם של נתניהו וברק לפינה, הם יפעלו בחוסר אחריות משווע נגד איראן.
ומה בכל זאת מזמן לנו בהמשך "ספטמבר השחור" ולאחריו? בהסתברות גבוהה למדי, בסוף ספטמבר נחגוג את ראש השנה, ולאחריו קרוב לוודאי שיגיע אוקטובר. בהסתברות נמוכה יותר ניתן לשער שהשמיים לא ייפלו על ראשינו, הקרקע לא תרעד מתחת רגלינו, סנקציות לא יוטלו עלינו ומדינה פלסטינית לא תקום, גם אם העצרת הכללית תקבל ברוב גורף (כפי שעשתה ב-1988 כשהכירה בהכרזת ערפאת על מדינה פלסטינית) החלטה להכיר במדינה כזו.
פרט למקרה של קוסובו ונסיבותיו הייחודיות, האו"ם אינו מקים מדינות, אינו קובע את גבולותיהן, והעצרת הכללית נדרשת להמלצת מועצת הביטחון (שבה תטיל ארה"ב וטו, אלא אם הרוב של תשעה קולות לא יושג ולא יידרש וטו) כדי להצביע על קבלתה של מועמדת כחברה מלאה. בניגוד לסברה המקובלת, ישראל לא קמה מכוח החלטת החלוקה מ-1947, לא רק משום שהחלטות העצרת הכללית אינן מחייבות, אלא בעיקר משום שההחלטה לא אושרה בידי שני הצדדים. גם אם משקלה ההצהרתי של החלטת החלוקה לא היה מבוטל, להחלטת סן רמו מ-1920 (שהפכה את הצהרת בלפור למסמך משפטי מחייב) ואישורה של ההחלטה בחבר הלאומים ב-1922, היה משקל פורמלי רב יותר בכינונה לעתיד של מדינה ישראל.
למלא מחדש את אשפת ההפחדות
יותר מכל אלה, ישראל קמה מתוקף הכרזת העצמאות ומכוח יציקת עובדות בשטח באמצעות ניצחון צבאה והקמת יישוביה. ארבעה תנאים נדרשים להקמת מדינה, על שניים מהם הרשות הפלסטינית אינה עונה כלל, או רק חלקית - גוף יחיד ובלעדי השולט על כלל האוכלוסייה בשטח מוגדר ויכולת לנהל את כלל ענייניו בלא תלות בגוף או במדינה כלשהם.
ובכל זאת עומדת, לכאורה, לפלסטינים החלטת 377 של העצרת הכללית, המכונה לעתים "איחוד למען השלום". ההחלטה קובעת כי כשמועצת הביטחון אינה מצליחה לפעול לשמירת השלום והביטחון עקב אי-הסכמה בין החברות הקבועות, יש לכנס את העצרת הכללית לדיון מיוחד. החלטה כזו ניתנת, לכאורה, למימוש באמצעות רוב של החברות באו"ם או של שבע חברות במועצת הביטחון.
לפני כמה חודשים נופף בהחלטה 377 גם סאיב עריקאת כמוצא ראוי של הפלסטינים לקבל את סעדם, אם יתאכזבו מ"המסלול הרגיל" בעצרת הכללית. הבעיה הקטנטנה עם אפיק זה היא שלהוראות מגילת האו"ם, הדורשות את אישור מועצת הביטחון לקבלת מדינה לשורותיו, יש עדיפות ברורה על החלטה 377. כך לפחות סבורים רוב המשפטנים העוסקים בסוגיות אלה.
גם איום הסנקציות על ישראל אם תתקבל ההחלטה באו"ם לא מחזיק מים. מועצת הביטחון, והיא בלבד, מוסמכת להטיל סנקציות כאלה. החלטה כזו בעניין הסכסוך המקומי בינינו מעולם לא התקבלה, והסבירות שתעבור הפעם במועצת הביטחון באישורה של ארה"ב - נושקת לאפס. ברור אפוא שהפלסטינים לא ייצאו עם תאוות המדינה בידיהם, הסבירות כי צונאמי נורא יפקוד את מקומותינו אינה גבוהה בהרבה מאפס. למהלכי האימים ולמְחַשְּׁבֵי הקִצִּין שבקרבנו יידרש מאמץ מחודש כדי למלא את אשפת ההפחדות המתרוקנת, כמובן במוטיבים דוגמת "הכיבוש", ההתנחלויות וביבי, שממשיכים תמיד לשמש כחומר טוב ומוכח למטרה היעודה הזו.
לפנייה לכתב/ת 
