"החיים זה לא הכל": העיקר שזה נגמר

"החיים זה לא הכל". תחושת יד-שניה(צילום: יוני המנחם)

אני תוהה אם סוחרי התוכן של זכייניות ערוץ 2 שונים באופיים ומהותם ממנהלי פיצוציה מצליחה או סופרמרקט עצמאי. המיצוב החברתי שלהם אכן שונה, אבל אותה דילמה עצמה ודאי הדריכה את מנוחתם שעה שצפו בתחילת ההצלחה של "החיים זה לא הכל" ועל השאלה "כמה להזמין" ענו לעצמם – "כמה שיותר", וכך יצא שלאורך עשור וקצת הרשינו לגדי ודפנה, מיקי ואורלי וקנובלר להתנהל על המסך שלנו כאילו אין בעולם טלוויזיה יותר מעודכנת, כאילו סיטקום הוא רק אוסף של שטיקים מופרכים וסטריאוטיפיים, כאילו "משחק" פירושו היסטריה טוטאלית וחסרת שחר וכאילו "בימוי" הוא רק "תעשו עם הידיים באויר ותצעקו".

לא נורא. זה נגמר. אפשר בהחלט להאמין שלא יהיה עוד דבר כזה. בקול תרועה גדולה פלוס "אחד נגד מאה" ירדה מן האוויר קומדיית המצבים הכי עבשה שהתנחלה על המסך, לא לפני שהתברר כי שידורה החל עוד כשמגדלי התאומים עמדו על תילם. במונחים טלוויזיוניים, מדובר בדינוזאור. ייתכן שזה מקור החיבה הציבורית למוצר המשונה: דינוזאורים, יודע כל סוחר צעצועים ותיק, הם תמיד להיט.

רוצים עוד!

וייתכן עוד כי יש פלח אוכלוסיה לא מבוטל שרוצה את הטלוויזיה שלו בדיוק ככה, ובלי שינויים, בבקשה. עוד ועוד שידורים חוזרים של "סיינפלד" ו"חברים", עוד הרצה של "כולם אוהבים את ריימונד", ומי יודע, אולי אפילו מרפי בראון ראויה לקאמבק, במיוחד אחרי שקנדיס ברגן הבליחה בתפקיד אמא של קאדי בהאוס. אני מוכנה להמר כי אי בזה מצוי סוחר תוכן ששוקל אם לקנות את הזכויות לשידור הממוחזר.

ולמרות ש"החיים" היתה מקורית לגמרי – כלומר, מישהו (דניאל לפין) באמת כתב אותה ואנשים אמיתיים ביצעו את הכתוב וזה אפילו צולם במיוחד ולראשונה, היא הצליחה לעורר בי תחושת יד-שניה ודז'ה-וו ואלה ליוו את הצפיה שלי בפרקים בהם בהיתי לצרכי עבודה, בצד השאלה המטרידה, למה זה מצליח.

כי למרות שכולכם ידעתם שדפנה וגדי יחזרו בסוף, המשכתם לצפות: ולמרות שלא האמנתם לרגע למופרכות של אורלי ומיקי, מן הדמויות היותר-גרועות שדיברו עברית על המסך, לא זיפזפתם: ולמרות ש"בינוני" יהיה תואר של כבוד למשחק של קושניר ושות', לא התעצבנתם וביקשתם עוד. למה?

החיים לימדו אותי שיש שאלות שלעולם לא יזכו למענה הולם. הנה אחת מהן. ההשערה היחידה העולה בדעתי לא מחמיאה לצופי הסדרה הזאת. עוד מעט, כמה מן המכורים הזועמים יטענו נגדי בצדק גמור שאני חופרת מרירה שלא מבינה כלום מהחיים שלה, וזה בסך הכל טלוויזיה, לא פיזיקה גרעינית, ושאעשה טובה ואשב בשקט בצד. אתם יודעים מה? בסדר: אבל לאו אוכל להתאפק מלחייך, כי סופסוף, אחרי המון עונות מיותרות, זה נגמר.