די לאפליה! גבר ג'ינג'י זה סקסי
"מאז שנודע לי שאנשים כבר לא אוהבים ג'ינג'ים אני אוהבת אותם יותר, כשם שביום בו יעברו לשנוא קרחים אעמוד לצד הקרחים". יעל אילני מגינה על הזן האדמוני שעומד בפני סכנת הכחדה, ולא חוששת לומר בפה מלא: ג'ינג'ים עושים לי את זה
אפתח במשל (שהרגע המצאתי): פעם, לפני שנים רבות, היה קיים זן ציפור קצת מכוער ולא ממש פופולארי בקרב שאר החיות, שהיה קרוי 'דודו'. אף ציפור לא רצתה לגעת בדודו ולו בקצה הכנף, למרות שהיה לו מקור גדול ופלומה חיננית ולבנה של נוצות מעל הישבן.
ג'ינג'ים בערוץ יחסים:
- אני אוהבת דברים אדומים, אמרה הג'ינג'ית
- לא האמינה שבחור ג'ינג'י ימצא חן בעיניה
- ג'ינג'ית עם תלתלים, את לא יוצאת לי מהראש
כנראה שגם ציפורי הדודו עצמן בחלו במגע אחת עם השנייה, אחרת איך תסבירו את העובדה שזן הדודו הולך ונכחד? אפילו הקשה על 'דודו' בגוגל תמונות, תוביל אתכם לכמה מאות תמונות של דודו אהרון ודודו טסה, ורק לשתי תמונות עלובות של הציפור תנצב"ה, מצוירות בפרופיל. הו, עולם אכזר, שתי תמונות הן כל מה שנשאר מציפור הדודו היקרה.
הכול התחיל בסאות' פארק
לפני שלוש שנים התחלתי להיות מודעת ל"ג'ינג'יופוביה" שהחלה להתפשט בעולם כשראיתי פרק של 'סאות' פארק' הטוען כי לג'ינג'ים אין נשמה. כמה חודשים אחר כך, יצא קליפ של הזמרת MIA ובו נערך ציד ג'ינג'ים בשטח פתוח.
הקליפ היה באמת יותר מדי והעולם היה חייב להרגע מעט, אז זמן מה לאחר שידורו של הקליפ הפרובוקטיבי, הייתה סוף סוף הפוגה קלה מבדיחות הג'ינג'ים המשמיצות. לשנייה חשבתי שאולי מכינים את הקרקע לקורבן חדש, וקיוויתי שהוא לא יהיה ברונטיות עם נמשים רק על לחי אחת, כי אז אהיה בצרות.
לפני שלושה ימים עלתה פתאום ידיעה מעציבה, בה נכתב כי בנק הזרע הגדול בעולם מפסיק לקבל תרומות זרע מג'ינג'ים בגלל חוסר ביקוש. ישר חשבתי על ציפור הדודו. המחשבה השנייה שלי הייתה שדווקא חבל, כי אני אוהבת ג'ינג'ים ולא רוצה שגורלם יהיה זהה לזה של הנשר הקירח, הדודו או הברונטוזאורוס.
כשהעורכת שלי התקשרה באותו היום היא והציעה לי לכתוב מאמר על למה אני שונאת ג'ינג'ים - החלטתי להרים את הכפפה ולכתוב ההפך. הסברתי לה בטלפון בסבלנות למה אני לא רוצה שגזע אדומי השיער יכחד. לא היו לי הרבה טיעונים, והטיעונים שכן היו לי לא יצליחו לשכנע אף אדם שפוי בדעתו, ובטח שלא אותה, אבל למזלי, דיפלומטית מעולם לא שאפתי להיות ולכן הסיבות שלי לרצות לשמר את הגזע הג'ינג'י, עלובות ככל שלא יהיו, נראות מאוד משכנעות בעיניי. למה אני לא רוצה שהגזע הג'ינג'י יעלם?
לג'ינג'ים אין נשמות? סאות' פארק מנציחים את הסטיגמה
חיבה בלתי נשלטת למסכן
אני אוהבת את ה'אנדרדוג'. במשחקי כדורגל תמיד אתמוך בקבוצה שנראה שהולכת להפסיד. אם היא במקרה מנצחת אהפוך צד ואתמוך בצד המפסיד החדש. כשאני רואה חבורות ילדים ורק ילד אחד נשרך מאחור לבד תמיד אביט בו בחיבה. ביום שבו אאמץ כלב הוא יהיה וודאי איזה פינצ'ר פוזל וסתום עין. הבנתם את הנקודה. אני אוהבת לאהוב מה שלא אוהבים. אני לא יודעת למה, ומפחדת להבין.
רק אלוהים יודע מה מסתתר מתחת לפטיש המוזר הזה: החיבה ללא מחובב. בכל מקרה, התוצאה היא שמאז שנודע לי שאנשים כבר לא אוהבים ג'ינג'ים אני אוהבת אותם יותר. הרבה יותר. וביום שישכחו מהג'ינג'ים ויעברו לשנוא קרחים אעמוד לצד הקרחים. אני רק מקווה שכשיגיע תורם של הברונטים הנוירוטיים יעמדו הג'ינג'ים והקרחים לצידי ויגנו עליי משנאת הציבור עד שתחלוף ותופנה לקבוצה אחרת.
ילדי השמש והקרינה
סיבה נוספת לאהוב ג'ינג'ים היא הסטיגמה לפיה לג'ינג'ים אסור ללכת לים. בארץ אסור להודות בעובדה שאתה לא ממש אדם של ים. אפילו הבוס שלי הציע לי שבוע שעבר, בנדיבות אין קץ, יום חופש לטובת קרינה מעשר בבוקר ועד שש בערב. 'תביני, את לבנה וזה... נו.. זה... זה נורא לא יפה', הסביר ברב טאקט, ואני השפלתי ראשי במבוכה ולא עניתי.
כעת הגיע הרגע בו אני מוכנה להצהיר בריש גלי: אני לא אוהבת להשתזף! וגם הגוף שלי כנראה לא. הגוף שלי אוהב להישרף ואז לחזור לגוון הלבן גופה שלו כאילו כלום לא קרה. זה עצוב, זה מביך, אבל זו האמת. על כן יכולה אני להזדהות עם לא מעט ג'ינג'ים שסובלים מאותה בעיה כמוני, היות ואין שום קבוצת תמיכה לאנשים עם גוון עור בהיר מדי - חברות עם ג'ינג'ים היא הדבר הכי קרוב אליו אוכל לשאוף.
קונאן אובראיין ג'ינג'י
הסיבה השלישית היא כמובן, קונאן אובראיין. יש לי חברה ששונאת ג'ינג'ים מאז הסדרה המצוירת 'החיים'. הייתה שם דמות של ג'ינג'י שגילם את הנבל המעשן בשרשרת. יש לי ידיד ששונא ג'ינג'ים מאז שראה את כל הפרקים של 'אוז'. הפתעה הפתעה, גם שם היה ג'ינג'י ששיחק נבל שטני וחסר לב. אחי הקטן רכש את שנאתו לג'ינג'ים מסדרת 'זבנג' של אורי פינק. והם ממש לא היחידים שגדלו על מוסר אנטי ג'ינג'י.
הטייפקאסט הטיפוסי של הג'ינג'י הוא להיות המניאק או, גרוע מזה, המעצבן. כך נולדת ומונצחת סטיגמה. כשצופה הטלוויזיה הישראלי חושב על ג'ינג'י, יתכן ועולה בדמיונו תמונה של ליאור שליין, אבל הראש שלי עובד אחרת. אצלי המוח תמיד טווה, הרבה לפני כל שאר הג'ינג'ים, את דמותו המרשימה של קונאן אובראיין. הו, קונאן, אהובי, מנחה בחסד. מטר תשעים של כריזמה מתפרצת, מרץ ובלורית בצבע אדום זרחני, שלימד אותי להיות סובלנית כלפי צבעי שיער שונים משלי. לא אגזים אם אומר שקונאן הפך אותי לאדם טוב יותר. טוב, נו, אולי אגזים קצת.
נמשים על לחי אחת
הסיבה הרביעית היא בגלל שלג'ינג'ים יש נמשים. אני אוהבת נמשים. אוהבת מאוד. יש לי קצת מהם, כמות כל כך זערורית שרק אני רואה אותה, וגם היא רק על לחי אחת, אבל בכל זאת. אני תמיד מנסה לחייך כדי לרכז אותם במעלה הלחי ולגרום להם להיות מובחנים יותר. הנמשים הכמעט בלתי נראים הללו הם הדבר שאני הכי אוהבת בעצמי, ועדיין, אין לי מהם מספיק.
ניתוחים פלסטיים יש בשפע בשוק אבל איכשהו, באופן תמוה, השתלת נמשים לא נשמע כמו ניתוח עם ביקוש גבוה. כל פעם שאני רואה עלמת חן ג'ינג'ית מכוסה בנמשים ממחשוף עד מצח אני נושכת שפה וחושבת שזה באמת לא ממש פייר. היא כבר מזמן לא מודעת לכמות הנמשים שלה ורק אני סופרת אותם כל כמה ימים מחשש שאחד מהם יעלם או יטמע בגוון העור שלי. לא פייר, כבר אמרתי?
לסיכום, אם נבואת הזעם שלי לא תתגשם בעוד כמה עשרות שנים, כולנו הרווחנו עוד גזע שלא יכחד ואני אוכל את הכובע ואשמח שגיבובי שטויות נוטים להימחק מתודעת הציבור במהרה. אם היא כן תתגשם - את הילדה הג'ינג'ית שאני רוצה לגדל אאלץ לייבא במבחנה מאירלנד, המקום היחידי בו ימשיך בנק הזרע, על פי הדיווחים, לאסוף תרומות מאדומי שיער.
אם איכשהו גם זה לא יקרה או שגם אירלנד תיכנע לדעת הקהל העולמית, אני עוד עלולה לפתוח יום אחד את אתר גוגל, לחפש תמונות של ג'ינג'ים בשביל להיזכר איך הם היו נראים לפני שנכחדו, ואני רק יכולה לקוות שגוגל יזכור את קיומם יותר טוב משהוא זוכר את ציפור הדודו (לא אהרון).
- אוהבות ג'ינג'ים ומסכימות עם יעל? ספרו לנו בפייסבוק החדש
של ערוץ יחסים
