יריקה בפרצופו של בן גוריון

חודש ספטמבר, על מאורעותיו הצפויים בזירה המדינית, נקשר גם באחד האירועים המכוננים בלוח השנה הציוני, שלא יזכה מן הסתם לכותרות במהדורות המרכזיות. החודש לפני 56 שנה נולדה העיר העברית דימונה. הפעם הבאה שבה היא ושכנותיה הדרומיות יוזכרו בתקשורת, תהיה כשייסגר במקום מפעל או כשיחצ"ן חרוץ יצליח לקדם כתבת צבע על פוליטיקאי בדעיכה, סלב, בהתהוות ו/או חוקר תרבויות שבאו לגזור עוד קופון.

דימונה היא עיר הולדתי. הוריי הגיעו אליה בשנות השישים המוקדמות חסרי כל. אמא מצפון תל-אביב ואבא כעוזב קיבוץ. ציונות לא לגמרי מכוונת. הם באו לשם לעבוד. כמותם, היו רבים. בתחילת שנות ה-70 כשהפנתרים השחורים זעקו "לחם עבודה" בערים הגדולות, להוריי ולחבריהם כבר היתה דירת 3 חדרים מרווחת בבעלותם. לא, לא בכסף שמעולם לא היה להוריהם האשכנזים אך המרודים, אלא בזכות בחירה אמיצה, ולא מתפנקת שעשו ובכך הבטיחו לעצמם ולילדיהם חיי רווחה.

עוד בערוץ הדעות :  

• היזהרו מחוזי השחורות / שאול רוזנפלד
• בני הגיבור קורבן לאלימות בכיתה / אמא לילד בכיתה ג'
• הכרזה על מדינה: מי אמר שזה רע? / רון בן ישי
  

אמנם המפגש עם העולים מצפון אפריקה. היה טעון. אך, בימים שבהם העולים החדשים הורחקו והודרו מהמעוזים המבוצרים של הישראלים הוותיקים והמתנשאים, היו דווקא ערי הפיתוח מופת להצלחה האדירה של מודל כור ההיתוך. במקום שבו התגוררו דלת ליד דלת יוצאי קיבוצים וישראלים ותיקים, עולים מארצות ערב לצד יוצאי פולין הודו ורומניה היו חיכוכים, אבל גם נולדה "ישראליות" יפה, של הפריה תרבותית הדדית, ערבות פנימית, איכפתיות ורוחב לב, שכמותם חסרה כל כך ישראל היום.

כאן נולדה "ישראליות" יפה. דימונה (צילום: לע"מ)

דימונה היתה לסיפור הצלחה של המפעל הציוני. ישראלים ותיקים ועולים כוננו בה חיי רוח ותרבות עשירים ומערכת חינוך שהקדימה בשעתו את שיטות ההוראה בבתי הספר במרכז. ייאמר לזכות מייסדי העיר מקרב עולי צפון אפריקה שאולצו בעל כורחם להתיישב בלב השממה, כי בחרו בחיים במקום להתבוסס בנחשלות קורבנית. למרות המשקעים ולמרות תנאי החיים הלא פשוטים, הם גידלו ישראלים צעירים שחונכו לאהבת המולדת ולהשתלבות מלאה בחברה. ראויה לציון תרומתם של אנשי דימונה לכלכלה הישראלית. מפעלי המחצבים שבהם הם מועסקים מעשירים עד היום את קופת המדינה.

לדאבון לב, העתיד הוורוד נגדע באחת עם המהפך של 77. ההשקעות הממשלתיות האדירות פסקו ואיתם באו התסכול, הזנחה והאבטלה שהביאה לנטישה רבתי בשנות ה-80 לערי הלוויין של באר שבע ולערי המרכז. גם זריקת העידוד שקיבלו בשנות ה-90 חלק מערי הנגב, בהן דימונה, עם העליה מברה"מ לשעבר, לא השיבו עטרה ליושנה. זו אינה גזירת גורל. שינוי סדר העדיפויות הלאומי יפיח מחדש חיים בעיר שסמלה הגראפי הוא פרח במדבר.

רמת השרון בגרסה לעניים

לאחרונה התבשרנו על החלטה מבורכת לכאורה שגובשה במשרד ראש הממשלה ולפיה יוקמו בנגב יישובים חדשים, בעלי "אופי כפרי קהילתי" לטובת אנשי הקבע של עיר הבה"דים. בתרגום לעברית: עוד יישובי בנה ביתך עתירי קרקע ומוכי סנוביות, כדי להרחיק את תושבי הנגב החדשים ואת ילדיהם מהסוג ה"נכון", מאימת האוכלוסייה המקומית.

זו לא "הפרחת השממה". זו יריקה בחזונו של בן גוריון, שחלם על קהילות תוססות בנגב ולא על כיבושו בערי שינה מנוכרות מסוגרות ומשמימות. דימונה ושכנותיה יכולות לחזור ולהיות אבן שואבת כפי שהיו עבור הוריי וחבריהם לפני 50 שנה. לשם כך יש להעצים אותן מבפנים באמצעות הגירת דור חדש, משכיל, עירני ואיכפתי. עבורו יש לבנות את אלפי יחידות הדיור החדשות בתוככי היישובים הקיימים פנימה. ראוי גם להציע אלטרנטיבות מגורים מקוריות היחודיות לרוח ולאופי הקהילות המקומיות, במקום לנסות לשעתק, גרסאות לעניים של רמת השרון-מערב.

היוזמה החדשה מבקשת לקבע לעד את מעמדה של דימונה כעיר המסכנות שנותרה אחרי 77. במקום פריחה מחודשת למפעלי החינוך והתרבות, נקבל בריחה המונית של צעירים מקומיים ומשכילים לישובי הווילות החדשים. את אלפי המ"ר הנוצצים שיבנו בהם, ימרקו יש להניח נשים קשות יום מדימונה שיגיעו לשם בהסעה. הנה לכם פתרון יצרתי למצוקת העבודה של צעירי הנגב. דימונה, העתיד מעולם לא נראה מבריק ומצוחצח כל כך.

זיו תדהר, אדריכל

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il