פותחים שנה: להיות הורים טובים יותר ב-10 צעדים

הספירה לאחור הסתיימה ושנה חדשה מקדמת את פנינו. שנה חדשה-דנדשה מהקופסה, זכה וטהורה, שעוד לא קרה בה דבר. כולה התרגשות וצפייה דרוכה והמון איחולים והבטחות. מה תביא איתה השנה החדשה הזו, וחשוב עוד יותר - מה אנחנו נביא לה?

הכתבות הקודמות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

• שיעורי בית: צריך לעזור לילד או לא?
• למה ויתרתי על בי"ס ציבורי ובחרתי בדמוקרטי
• הילד לא מפסיק לשקר לכם? 9 דרכים להתמודדות
• לא אוהבים את כל הילדים אותו הדבר? זה בסדר 
  

אני מזמינה אתכם, ברגע חגיגי זה, לעצור לרגע ולערוך מעין בדק בית בהתנהלות ההורית שלכם. האם יש לכם הרגלים אוטומטיים, דפוסים שעייפתם מהם, כאלה המטרידים, מעיקים, ומיותרים לכם? זו ההזדמנות להוציא את כל תכולת הארון ההורי הסימבולי, ולבדוק אותה בתשומת לב: מה הולם אותנו ומחמיא לנו ומה כבר לא? מה כבר לא מתאים לנו ולא מייצג את מי שאנחנו והגיע הזמן להיפרד ממנו?

תחילתה של שנה היא הזדמנות לעשות "תשליך הורי" ולהשיל מעלינו את כל אותן התנהלויות לא נכונות, שרק מזיקות לנו, כהורים, ולילדינו. ממה כדאי להיפרד ומה חשוב לאמץ במקום? הנה כמה כיוונים ששווה לבדוק:

1. נאומים חוצבי להבות

אחד הדברים שהכי מאפיינים את כולנו כהורים זה דיבור יתר. זו הגדרה מאוד עדינה ואקדמית בהשוואה לאיך שזה נשמע באמת: הסברים ארוכים כאורך הגלות בנושא שאותו כבר לעסנו לעייפה, הכולל הרבה מאוד משפטים ומוטיבים החוזרים על עצמם, שוב ושוב, בשינויים קלים של תיאורים והטיות, אך עדיין עוסקים באותו נושא ממש.

תוך כדי אנחנו לרוב מלאי התפעלות מעצמנו, מהיכולת הרטורית שלנו, מהמונולוג הבנוי לתלפיות והמילים רבות העוצמה, אבל, עם יד על הלב, נכון שכולנו יודעים שאנחנו מדברים אל עצמנו? הילד שלנו כבר מזמן עזב את המקום, אם לא בגופו אז וודאי בנפשו. לא חבל? כמה מעייף, כמה לא אפקטיבי. בואו נתחיל את השנה הבאה עלינו לטובה עם החלטה ראשונה: לדבר קצר. ככל שהדיבור שלנו יהיה קצר יותר, כך נישמע ונשפיע יותר. וגם פחות נתעייף. שווה, לא?

2. שימוש במילה "לי"

הילד אכל לי, ישן לי, הביא לי ציון... מוכר? ובכן, זו לא סתם צורת דיבור. יש משמעות לשימוש במילת השייכות הזו. התפיסה שלנו שהילד עושה דברים "לנו" מייצרת סוג של חיבור סימביוטי, מתערבב, שיש לו השלכות רבות משמעות. כאילו הוא עושה את הדברים האלה בשבילי, למעני. וכשזה המצב, אנחנו גם עלולים להיפגע, אם במקרה הוא לא ישן לי או לא אוכל לי.

אז בואו החליט לקראת השנה החדשה שהילדים שלנו לא עושים את כל הדברים האלה לנו. הם עושים אותם לעצמם. עבור הגדילה, הלמידה וההתפתחות שלהם. אנחנו נמצאים שם, וזה חשוב, אבל עדיין - אנחנו נפרדים מהם. בואו נשמור על זה ולא נתבלבל.

3. רגשות אשם 

כולם אומרים לנו שרגשות האשם הם חלק בלתי נפרד מחוויית ההורות, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להסכים לחיות עם זה. בואו נחליט שהשנה אנחנו יורדים מעץ המושלמות ומקבלים את היותנו טובים דיינו. זה המון.

במקביל, בואו נפסיק להסתתר מאחורי הגב הרחב של רגשות האשם בכל פעם שאנחנו מפשלים. מדובר ברגש מאוד טריקי, אתם יודעים. אם אני מרגישה אשמה – כבר הוקל לי. מכירים? אבך בתכל'ס זה לא מקדם או תורם משהו למישהו, לא לנו וגם לא לילדים שלנו. אז השנה ניקח יותר אחריות, נעשה הכי טוב שאפשר, ונתנצל כשצריך. 

4. לקחת דברים באופן אישי

ואיך לא ניקח? הילדים שלנו הם הנשמה שלנו, האוצר שלנו. אנחנו משקיעים בהם את כל כולנו, ימינו ולילותינו, חושבים עליהם, מדברים עליהם, מעניקים להם, מטפלים בהם, שומרים עליהם. אין עבודה יותר תובענית וסיזיפית מהורות. אז שאני לא איעלב? שככה הוא יעשה לי אחרי כל מה שנתתי לו? שככה הוא ידבר אלי?

להפסיק לקחת את הכל באופן אישי זה אכן קשה, אבל לא בלתי אפשרי. הילד שלכם אוהב אתכם הכי בעולם. יש גם סיכוי שככל שהוא יגדל הוא יבין יותר מה זה אומר להיות הורה. אבל כרגע הוא עושה את התפקיד שלו במחזה: להיות ילד. וילדים פועלים מתוך דחפים. התפקיד שלכם הוא לומר לעצמכם "זה שלו, לא קשור אלי", לשים גבולות איפה שצריך ולהמשיך הלאה.

5. מה אחרים חושבים

כמה מעסיק אותנו מה אחרים חושבים. לא פעם אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו צריכים לעשות, האינטואיציה שלנו מסמנת לנו בבטן ומעבירה לנו תחושה שאין לטעות בה, אבל אנחנו לא מקשיבים לה כי יש סביב (או בתוכנו) קהל שמביט ושופט, ומערער את הביטחון שלנו בשנייה אחת. אז הגיע הזהן להחליט שמעכשיו נהיה יותר קשובים לקולות הפנימיים שלנו, יותר בוטחים בעצמנו. אני מבטיחה לכם שהמצפן הפנימי שלכם יודע מה הוא אומר. הגבירו את קולו ותנו לו את המקום המגיע לו. התוצאות יעידו שבחרתם נכון.

6. לרחם על הילד

"הוא כל כך מסכן", "כל כך קשה לה", "הוא הכי קטן בגן", "היא הכי רגישה ועדינה". הלב נקרע. אנחנו מתכוונים רק לטוב, אבל לרחם על מישהו זה דבר שמאוד מחליש. המסר שעובר לילד הוא שבאמת אין לו יכולות וכוחות והוא נורא חלשלוש וחסר אונים. חמור מכך: ילדים שהוריהם מרחמים עליהם חיים בתחושה שהם לא מאמינים בהם. ואם הם לא – אז מי כן?

בכל פעם שהתחושה הזו עולה בכם חישבו על היכולות של הילד שלכם, העלו בזיכרונכם מקרה שהייתם עדים לו בו הוא התמודד עם קושי, מצא מוצא והתגבר. אמצו זיכרון זה כנקודת המוצא שלכם לשנה החדשה.

7. לתת עצות

איך אנחנו יודעים הכל, הא? לכל שאלה תשובה, לכל בעיה - פתרון. זה עומד לנו על קצה הלשון ואנחנו לא מסוגלים להתאפק. לפעמים אנחנו מתבלבלים וחושבים שלזה מתכוונים כשמדברים על "חינוך". אז בואו נבהיר היום באופן חגיגי: הילדים שלנו לא ממש צריכים את העצות שלנו. אם נשים לב, הם גם מקבלים אותן מאיתנו מבלי שבכלל ביקשו. יש להם רעיונות מצויינים, לא פעם מוצלחים משלנו, ובוודאי יותר קרובים לעולמם. אפשר לנוח.

8. לשים תווית ולהשוות

זו הפעולה הכי אוטומטית, אבל גם הכי בעייתית: "הוא עצלן גדול, אבל אחיו? כל כך יודע לעזור", "היא תמיד מאחרת, אבל אצלו שעה זו שעה". ואני שואלת, למה שהעצלן יפסיק להיות עצלן? איזה סיכוי יש לו לשנות את הדימוי שלו אצלנו, ועוד מול אחיו ה"מושלם"? כשאנחנו מדביקים תוויות על הילדים שלנו אנחנו למעשה מקבעים את ההתנהגות שלהם ומרחיקים את האפשרות לשינוי. ואגב, גם כשאנחנו אומרים את זה שלא בפניהם - הם שומעים.

מה במקום? בואו נמצא עוד ועוד תכונות ויכולות של כל ילד וילד, נציין אותן ונרחיב את סקאלת האפשרויות שלהם. ובוודאי נמנע מהשוואה בין הילדים. גם ככה הם בתחרות מתמדת.

9. לחיות את החסר

"הוא ילד מאוד חכם, אבל בספורט הוא חלש", "נכון שהיא קמה היום בזמן, אבל הבקרים איתה הם בדרך כלל סיוט". מכירים? כדאי לשים לב: המילה "אבל" מוחקת את כל מה שנאמר לפניה. פשוט מבטלת אותו. וזה גם מה שעובר לילד. הוא לא שומע שהוא חכם, הוא שומע שהוא חלש בספורט. הדגש באמירה שכזו הוא החסר ומפה קשה יהיה להצמיח משהו.

ילד ששומע משפט כזה (או חש במסר העובר גם בלי מילים) אומר לעצמו: "אני לא טוב. אני מאכזב". אנחנו גורמים לו לפגיעה בדימוי ובביטחון העצמי, וחבל. בואו נתחיל לראות את חצי הכוס המלאה. הילדה שלכם קמה היום בזמן? איזה יופי, אפילו אם זה קורה פעמיים בשנה. תראו את זה, "תחזיקו" את זה, תגידו מילה טובה. זה הדשן שיצמיח שדה פורח, כלומר התייחסות תעודד אותה להתאמץ יותר. שלא לדבר על כך שגם אתם תרוויחו הסתכלות אופטימית ומחזקת יותר לחיים. והנה הרווחתם פעמיים.

10. מה שהיה הוא שיהיה

האם זה באמת כך? יש לנו נטייה להתקבע על דברים שקרו בעבר ולחשוב שכך יהיה תמיד: "אני לא טוב בזה", "הילד שלי לא אוהב את זה". אם חושבים על זה, זה כמו לנהוג במכונית כשהפנים לאחור. נשמע הגיוני? ודאי שלא. אז תנו לי לחדש לכם: בכל רגע נתון יכול להיוולד משהו חדש, ואם לא עכשיו מתי? בואו ננהג השנה עם הפנים קדימה ונגלה שגם אנחנו וגם הילדים שלנו יכולים להשתנות.

שלכם באהבה, אלי

הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים ומנהלת מנהלת פורום הורים במכללת הורים ראשל"צ. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן