המצעד: הדברים הכי מביכים שילדים עושים בחג

אחת האמירות המגעילות אך אפקטיביות שיצא לי לשמוע בשנים האחרונות הולכת כך: "ילדים הם כמו פלוצים. כל אחד אוהב רק את שלו". אני נזכרת באמירה הבאמת לא מתורבתת הזו גם כי יש בה גרעין של אמת, וגם בגלל שערב החג הוא הזמן להודות שילדים קטנים, בדיוק כמו פלוצים, הם סוג של מעכיר אווירה יעיל ביותר, במיוחד סביב שולחן חג ובנוכחות משפחה מורחבת.

הטורים הקודמים של הפולנייה:

• 3 שאלות שמלחיצות אמהות לפני החג
• עד מתי יפקירו הורים וילדים למותם בכביש 31?
• איך הפכתי לאמא פולנייה ב-6 צעדים
  

האמת היא שלא הילדים שלנו מעכירים את אווירת החג, אלא אנחנו, שהגענו נקיים וחגיגיים אבל שכחנו לעשות "תשליך" לציפיות שהבאנו איתנו מהבית. כל אמא וכל אבא יודעים שהורות היא שום דבר שאפשר לתכנן או לדמיין מראש. אני למשל הנחתי שיוולדו לי רק בנות, ושכל ערב נשב בצוותא לקלוע צמות, לקרוא פרקים נבחרים מ"נשים קטנות" ולהשחיל יחד תכשיטי חרוזים. בלי להיכנס לפרטים מיותרים, בפעם האחרונה שהכנסתי חרוזים הביתה הילדים בלעו אותם ואז ניסו לדחוף את מה שנשאר לתוך אוזנו של החתול.

המשפחה האהובה שלנו היא לא בדיוק המשפחה מהפרסומות שרצות בטלוויזיה, והפער הזה מתחדד לנו באופן הכי אכזרי ומדוייק דווקא בחגים. במיקרוקוסמוס של שולחן החג, אנו יושבים עם האנשים הקטנים האהובים עלינו מכל, ושואלים את עצמנו ואותם את השאלות הבאות:

1. איך אתם נראים?!

כי את לא מאמינה שככה נראים ילדים של אמא פולנייה. כי הימים בהם יכולת להשקיע את רוב האנרגיה שלך בהתאמת בגדי התינוק לצבע תיק ההחתלה חלפו מהעולם. כי כשהילדים קטנים, את עוד יכולה להחליט מה הם לובשים, כל עוד הם לא מפתחים דעה עצמאית וכל עוד הם לא מקיאים עליך ועל עצמם. אבל עם הזמן הילדים שלך מתחילים להתלבש יותר ויותר לבד, ירחם השם.

אבא שלהם טוען שזה חשוב שהם יפתחו טעם אישי, גם אם זה כואב לך בעיניים, אבל האמת היא שהוא פשוט עיוור צבעים מוכחש. בערב החג את מוצאת את עצמך באופוזיציה, מנסה לשכנע את הילדים החמושים באבא שחולצה לבנה עם כפתורים לא מתאימה למכנסי התעמלות אפורים עם פסים צהובים בצד. את מוצאת את עצמך יושבת ליד שולחן החג יחד עם בני בית שאת לא רוצה להודות בכך שהגיעו מהבית שלך. ואז את מבינה שלמרות הכחשותיך, את כנראה באמת פולנייה.

2. איך אתם מתנהגים?!

רובנו מניחים שבערב החג הילדים ישבו איתנו ליד השולחן. ובכן, זה קורה, ניתן בהחלט לומר שהילדים אכן יושבים איתנו, אבל צריך להודות שאנו נותנים פה פרשנות מאוד רחבה לרעיון הישיבה. ילד א' יושב, אבל רק על רגל אחת של הכיסא. כלומר, הוא מצליח להתנדנד ב-360 מעלות ואתם משגיחים עליו מזווית העין, משותקים מאימה. ילד ב' לא כזה לוליין. הוא מתנדנד על שתי רגליים בלבד, אבל במקביל הוא מבצע קונצ'רטו לכפית ולכוס. ילד ג' סתם רעב ושולח ידיים לאוכל כשהוא חושב שלא רואים. כולם רואים, אבל המבטים המגנים נשלחים אליך, לא אליו. ילד ד' רב עם ילד ו' (עם ה' לא מסתבכים בערב חג) ויש גם את מי שבוכה ומי שמתלונן ומי ששופך על סבתא את היין ומי שסתם מחטט באף.

הפרדוקס הקבוע בכל חג הוא שבשביל מי אנחנו עושים את כל זה אם לא בשבילם, ובכל זאת, אין מנוס מלהרהר בערגה בסידור האנגלי הכה הגיוני, לפיו ילדים לא יושבים עם המבוגרים עד שהם יודעים להתנהג כמו מבוגרים. או לפחות עד שהם מסוגלים להפסיק להפליץ.

3. איך אתם מדברים?!

ובכן, הילדים שלנו משיגים שליטה על הסוגרים בשלב מסויים, אבל לנצח הם ידברו על נושאים בהם אנו לא נבין כלום, נהיה נבוכים מאוד או סתם נרגיש זקנים. אם כל מה שציפינו מהם בחג הוא שיגלו מעט עניין בתכנים שלו ויזהרו שלא להרגיז את דודה בלומה, הרי שהם מצליחים בקלילות שלא להצליח: הם לא מקשיבים ולא משתתפים כי הם עסוקים בדיון בוער בענייני "הפיג'מות". הם בורחים מהחיבוק של הדוד בטענה שהוא מזיע, ומתחמקים מהנשיקה של הדודה כי יש לה קוצים בסנטר. הילד הקטן שלך אפילו מונה אותם. הם מקפידים שלא לשתף איתך פעולה בנושא היחידי בו הפולנים צודקים: שכדאי להעמיד פנים שאתה שמח במתנה גם אם היא איומה ונוראה. ניתן לומר, באופן כללי, שהילדים שלך הם לא שוס גדול בענייני נימוס. הם אמנם עושים הערב המון נחת, אבל לא לך אלא לאמא השנייה, שהילדים שלה, כמובן, מתנהגים כל כך הרבה יותר טוב.

לא נורא. החג הוא בדיוק הזמן להתרווח, עד כמה שאפשר כי הכיסא מתקפל, להשתחרר מהציפיות ופשוט להנות. מההומור של הילדים, מהשימחה וההתרגשות שלהם. אלו בדיוק הדברים שנתגעגע אליהם אחר כך. גם אם היינו מוותרים על הפלוצים ועל החרוזים באוזן של החתול.

תמר אלפיה כותבת על הורות, מנחת הורים ואמא לשלושה ילדים