ניצחתי! 5 אנשים שקיבלו חייהם מחדש בתשע"א

חמישה אנשים לא ישכחו את השנה שחלפה לעולם, ויסמנו אותה היטב בלוח השנה הפנימי שלהם. חלקם ראו את המוות מפספס אותם בשבריר שנייה, אחרים עשו שינוי כה משמעותי בחייהם, עד שהוציא אותם מחשכה פיזית ונפשית לאור גדול. מי שהחלים מסרטן, עבר השתלת לב או הפסיק לעשן אחרי 35 שנה, מכיר את שבריריות הגוף ואת האופן שבו אנו ואחרים - רופאים, מטפלים, משפחה וחברים - מסוגלים לסייע לעצמנו בדרך אל ההחלמה.

עוד מהסיפורים המרגשים של השנה:

• בן שנה וחצי ניצל בזכות דם טבורי שנלקח מאחיו
• השביתה הצילה חיים: רופא שובת החייה אישה
• כנגד הסיכויים: צוואר הרחם נכרת; דינה ילדה תינוקת
  

אמנון לחמי - עבר השתלת לב

בן 55 מבאר שבע, חיכה שנה ושמונה חודשים באשפוז להשתלת לב

אמנון לחמי, אב לשלושה, היה נגד בצה"ל במשך יותר משלושה עשורים. הוא עבר ניתוח מעקפים לפני 14 שנה, והכל היה בסדר עד לפני ארבע שנים, אז החל להרגיש לחצים בחזה. בדיקות העלו כי הוא סובל מאי-ספיקת לב ובצקות ברגליים, והרופאים החליטו כי עליו לעבור השתלת לב.

לאחר אשפוזים חוזרים ונשנים במשך שנתיים בבית החולים סורוקה, הופנה לחמי לאשפוז בתל השומר. "נסעתי לשם נפוח ומלא בצקות, בקושי זז", מתאר לחמי. "מתאמת ההשתלות בתל השומר מיד הכניסה אותי לחדר מצויד למופת, עם צוות מעולה שהתייחס אליי נהדר. חיכיתי להשתלה וחשבתי שתוך שבועיים אצא הביתה, ובסוף נשארתי שם מאושפז במשך שנה ושמונה חודשים. רק לקראת הסוף התירו לי לצאת הביתה לשבת, ולחזור מיד במוצאי שבת או ביום ראשון.

"הרבה אמרו לי לנסוע לחו"ל, אבל עניתי לכולם שאת ההשתלה אני הולך לעבור רק בארץ. בפסח השנה יצאתי מבית החולים כדי לבלות את החג עם המשפחה, וקיבלתי טלפון מפרופ' ג'יי לביא שביקש שאגיע במהירות לבית החולים. כשהגענו למחלקה כולם אמרו לי מזל טוב, ותוך שניות החלו לנתק אותי מקוצב הלב ולעלות אותי לניתוח. אחרי שבוע וחצי - שוחררתי סוף סוף הביתה".

מה עזר לי לנצח? "ההרגשה להיות בבית אחרי שנה ושמונה היא מעולה, אבל הייתי אופטימי כל הזמן ושמרתי על עצמי שלא להילחץ, רק לחשוב שיהיה בסדר. יש חבר שהיה איתי באשפוז, ישראל יקוסי, והיינו מנחמים אחד את השני, והנה לפני שבועיים גם הוא עבר השתלה ואני מאושר בשבילו. בכיתי כששמעתי את החדשות הטובות.

"היום אני עדיין בבית, מתאושש לאט. לפני כן לא יכולתי לזוז והיו לי נוזלים בבטן, ועכשיו אלה חיים אחרים לגמרי. עכשיו אני מאושר".

מה אני מאחל לשנה החדשה? "אני מאחל לכל בני המשפחה והחברים שהיו איתי ברגעים הכי קשים, שיזכו לבריאות, אושר והרבה שמחה, ושנמשיך לחגוג יחד את כל החגים. אני מאחל שבעזרת השם הכל יהיה בסדר עבור כל חולי ישראל, וגם ברכה כמובן לחבר שלי שזכה בהשתלה".

"אמרתי לכולם שאת ההשתלה אעבור רק בארץ". אמנון לחמי

סיוון מזוגי - החלימה מסרטן שבוע אחרי לידה

בת 29 מירושלים, גילתה במקרה סרטן אלים בלשון

רק שבוע לאחר שילדה את בתה הבכורה ב-5 במרס השנה, גילתה סיוון מזוגי פצע בלשון. רופא שיניים שבחן את הפצע הבין מיד שמדובר במשהו לא שגרתי, והיא הופנתה לביצוע ביופסיה בבית החולים הדסה בירושלים.

הבשורה הקשה הייתה שמדובר בגידול אלים ואגרסיבי בלסת - דבר נדיר מאוד בגילה.

מרגע הגילוי התהליך כולו הואץ, ובתוך שבועיים נקבע לה תור לניתוח בבית החולים איכילוב. הגידול הוסר, ובמחלקה לכירורגיה פלסטית, בניתוח שנמשך 15 שעות, הוציא שלושה רבעים מהלשון שלה, עצם ובלוטות לימפה, ושחזרו את הלסת בצורה ייחודית. במזוגי טיפל ד"ר אריק זרצקי, מנהל השירות למיקרו-כירורגיה במחלקה לכירורגיה פלסטית במרכז הרפואי תל אביב.

"הרופאים, הפרופסורים והאחיות באף-אוזן-גרון ובפלסטיקה באיכילוב הם מלאכים", אומרת סיוון. "הם טיפלו בי בצורה הכי טובה שיכולתי לבקש, והרבה-הרבה מההחלמה שלי היא בזכותם.

"ברוך השם, בעצם ובבלוטות שנשלחו לפתולוגיה לאחר הניתוח התברר שאין התפשטות של הסרטן. תפסנו את זה ממש בזמן. וזה הרגע להודות במיוחד לד"ר אריק זרצקי, לפרופ' דן פליס, פרופ' גיל זיו, ד"ר רווית ינקו-ארזי וד"ר הורביץ".

מה עזר לי לנצח? "באיכילוב הביאו לי פסיכולוגים ויועצים, אנשים שבאמת דיברו איתי ועזרו לי להתמודד עם כל מה שקורה. הייתי מאושפזת שם במשך 20 יום, ולאחר מכן חזרתי לניתוח קוסמטי. נשארתי עוד חודש אצל ההורים שלי, והיום אני מבלה הרבה עם הבת שלי, משלימה את כל מה שהחסרנו בהתחלה".

"בעלי זה משהו שאני מאחלת לכל אישה במדינת ישראל ובעולם. הוא אופטימי, נתן לי הרבה כוח וישן איתי שם כל רגע. הוא לא הראה אף פעמים סימנים של 'יהיה רע', אלא תמיד שידר לי שנתמודד עם זה והכל יעבור".

מה אני מאחלת לשנה החדשה? "שתהיה שנה של בריאות, הצלחה, אהבה ואושר. שנוכל ליהנות מכל שנייה בחיים, כי יש דברים לא צפויים וצריך להעריך כל רגע שיש לנו. ושבעזרת השם גלעד שליט יבוא הביתה בשלום".

"מבלה הרבה עם הבת שלי, משלימה מה שהחסרנו". סיוון מזוגי(צילום: סטולו הפקות)

אלעד דנן - ניצל מתאונת דרכים קשה

בן 33 מקריית עקרון, נפצע קשה בגפיו בתאונת קטנוע

באמצע ינואר השנה, שתי דקות לפני שהגיע לעבודתו כמנהל מחלקה בחברת לאופר תעופה בנתב"ג, סטה אלעד דנן עם הקטנוע שעליו רכב, נתקל באבני השפה ועף אל הכביש. הוא נותר מחוסר הכרה כשלוש עד חמש דקות, וכשהתעורר לא הבין היכן הוא נמצא. לפי ההמולה שהתקבצה סביבו, הבין דנן שהוא לא מצליח לקום מהכביש, ומראה הרגל שלו לא היה מלבב, בלשון המעטה.

"רגל ימין שלי לא הגיבה", הוא מספר, "ואת יד ימין לא הצלחתי להזיז והיא נשארה תקועה מתחת לגופי. נעזרתי ברגל שמאל כדי להתרומם, ואז ראיתי שהרגל השנייה נמצאת במצב ממש לא טבעי ועם שבר פתוח. המחשבה הראשונה שלי הייתה שהיא כרותה, ואני פשוט לא רואה את זה כי אני לובש מכנסיים ארוכים. מישהו לידי ניסה להרגיע אותי".

למזלו של דנן, עצר לידו רופא שהיה בדרכו לחופשה בחו"ל, וטיפל בו עד שהגיע האמבולנס. מאז התאונה דנן מנסה לאתר אותו, אך מלבד העובדה שלבש חולצה ירוקה אין בידו פרטים מזהים. הוא פונה למחלקה האורתופדית באסף הרופא, ובתוך שעתיים הוכנס לניתוח שארך שמונה שעות וחצי. הרגל שלו התרסקה, כולל כף הרגל, וביד ימין הוא סבל משבר מורכב.

מה עזר לי לנצח? "אחרי 21 ימים במחלקה האורתופדית הגעתי לבית החולים השיקומי רעות, ושם שהיתי באשפוז במשך ארבעה חודשים, עם פיזיותרפיה יומיומית, ריפוי בעיסוק וטיפול פסיכולוגי. עד אמצע מאי ישבתי בכיסא גלגלים, והיום התחיל איחוי מסוים כך שאני יכול לדרוך על כף הרגל. יש לי מסמר לאורך השוק ופלטינה ביד. הרופאים אמרו שהתהליך כולו יימשך 'שנה וצפונה', והבנתי שזה הולך להיות ארוך מאוד.

"לפני התאונה עסקתי הרבה בספורט, ועכשיו אני צריך להמתין כמה שנים, כיוון שהעצם צריכה לבנות את עצמה מחדש. תקופת השיקום לא קלה: מאדם עצמאי ופעיל פתאום ישבתי מגובס בכיסא גלגלים, בשנה שלמה מהחיים שפשוט נעצרה. אבל לולא אותו רופא שהגיש לי עזרה ראשונה, המצב יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. אם הייתי מספיק להשתלב בנתיב הראשי, גם אז המצב היה גרוע יותר".

מה אני מאחל לשנה החדשה?  "למדתי על עצמי הרבה דרך התאונה והאשפוז ושאר הדברים שעליהם הנפש אחראית. למדתי שהרוח מתגברת על החומר, והרצון להישאר עם הראש מעל המים גדול מהרצון להרפות ולתת לו לשקוע. אני מאחל לכל המשתקמים באשר הם רפואה שלמה ושנה חדשה מלאה באופטימיות.

"אני מודה לאנשים שעטפו אותי ברגעים הקשים ובכל התקופה הזו, ובראשם משפחתי, חוג החברים שהם משפחה שנייה (ולא הבנתי כמה עד שנזקקתי להם), לצוות הרפואי באסף הרופא וברעות שמטפלים בי במסירות מבלי לוותר, למקום העבודה שלי על התמיכה - וגם למישהי מיוחדת שליוותה אותי בתקופה הקשה הזו".

"ישבתי מגובס בכיסא גלגלים, בשנה שלמה מהחיים שפשוט נעצרה". אלעד דנן

ענת שהרבני - מהפך בחיים בזכות רפואה סינית

בת 46, סבלה פיזית ונפשית מסטרס והשמנה

במשך 20 שנה החזיקה ענת שהרבני עסק משלה לעיצוב אירועים. היא שקעה בעבודה פיזית שכללה לחץ נפשי עצום, חשיפה לשמש, תזונה לקויה מבחינת שעות, עישון מרובה וללא סדר יום הגיוני. "הייתי יוצאת מהבית ויכולה לחזור בארבע בבוקר או לחזור כעבור יומיים", היא אומרת.

במשך הזמן, בעקבות העבודה הקשה, סבלה ענת מדלקת במרפק (Tennis elbow), היא התקשתה להזיז את היד ולא יכלה לפתוח את האצבעות. זריקות קורטיזונים שקיבלה לא עבדו, והרופאים המליצו על ניתוח.

"הרגשתי שלא טוב לי להיות בעסק", מספרת שהרבני. "והבנתי שאני לא צריכה לחכות למחלה נוראית כדי לקום וללכת, אלא להיות חכמה דקה קודם. ההתנדנדות שלי בין ההחלטה לסגור את העסק ובין האומץ שדרש השינוי עשתה לי לא טוב. שמנתי מאוד והגעתי ל-78 קילו, עור הפנים שלי נראה רע. התהלכתי חיה-מתה, הייתי כבויה, מתוסכלת ומבולבלת. בעקבות התחושה הזו אכלתי הרבה, וחיפשתי אנרגיה ממקורות לא טובים, מסוכרים".

מה עזר לי לנצח? שהרבני הגיעה לקרן בית-און, מטפלת ברפואה סינית במרכז "מזרח מערב", ובמקום לעסוק רק ביד התפנתה לטפל במצבה הגופני והנפשי בכלל. זה התחיל בניקיון רעלים: "אכלתי אורז מלא במשך שלושה שבועות, בטטה, קינואה והרבה מים. בהדרגה הוספתי עוד מזונות לתפריט. זה היה ניקיון דרסטי שעזר לי גם לטפל בבעיות עצירויות ומחזור לא סדיר שסבלתי מהן לפני כן. הימים הראשונים היו קשים, זה לא פשוט, אבל אחר כך התחלתי להרגיש מאוד אנרגטית.

"הורדתי בצקים, כי הבנתי שקמח לבן עושה לי לא טוב, ויחד איתם את העוגות והפיצוחים. אני אוכלת מסודר מאוד, אוכלת הרבה ירקות ושותה תה ירוק שמנקה את הגוף ועוזר בהרזיה. במסלול התזונה הנכונה ירדתי כעשרה קילו, וקיבלתי פרגון גדול מהסביבה, וכל הרוח והחיוניות שלי חזרו. לפני כן לא היה יוצא לי קול מהגרון לפעמים מרוב סטרס, ועכשיו הגישה שלי לחיים השתנתה. אפילו הלבוש שלי שונה, נקי ופשוט יותר.

"בסופו של דבר החלטתי לסגור את החלק שלי בעסק, נרשמתי ללימודים והשתלבתי בעבודה חדשה עד הצהריים עם לוח זמנים מסודר מאוד. אני אוכלת מסודר וישנה מסודר. גם היד שלי מתפקדת במצב הרבה יותר טוב, ואני כבר לא זקוקה לניתוח. ברגעי מאמץ רב אני מרגישה כאב, אבל לא באותה רמה כמו קודם. פשוט זכיתי לפגוש את קרן בשלב הזה בחיי. פגשתי אדם מדהים עם עוצמות ונתינה אינסופית, שהרים אותי למקומות נפלאים עם המון אהבה.

מה אני מאחלת לשנה החדשה? "ברמה הפיזית אני מאחלת לעצמי לעשות יותר מדיטציות ויוגה, במקביל לתזונה הנכונה. אני מאחלת לעצמי להמשיך בדרך הזו שפתחה לי עולמות טובים".

"התהלכתי חיה-מתה, הייתי כבויה, מתוסכלת ומבולבלת". ענת שהרבני

רחל יקואל - נגמלה מעישון

בת 48 מירושלים, עישנה קופסה וחצי עד שלוש ליום במשך 35 שנה

מגיל 14, עישנה רחל יקואל שלוש קופסאות סיגריות ביום. לפני שמונה שנים חלתה בדלקת ריאות שהובילה ל-COPD, ואז הפחיתה את כמות הסיגריות לקופסה וחצי ביום. "הייתי עושה שלושה צעדים ומשתמשת במשאף", היא מספרת. "לא עליתי במדרגות, והכל היה כרוך בקושי. אבל אהבתי מאוד לעשן, וגם היום אני אוהבת את הסיגריה".

בבית לחצה המשפחה על יקואל שתפסיק לעשן. ארבעת ילדיה לא הניחו לה: "הם ישבו לי על הראש בהצקות כדי שאגמל, אבל עברתי כמה גמילות ולא הצלחתי להפסיק. במשך 35 שנה עישנתי בכל יום, מלבד בימי כיפור".

מה עזר לי לנצח? "בחודש מאי השנה החלטתי לתת הזדמנות אחרונה לגמילה מעישון, הגעתי למכון אברהמסון ויצאתי משם לא מעשנת. בבת אחת הפסקתי עם הסיגריות.

"היו רגעים בהתחלה שבהם רציתי סיגריה, למשל אחרי האוכל, אבל עזר לי שלא החזקתי סיגריות בבית, ואז כבר לא רציתי להרוס את ההישג שהגעתי אליו, למשל של ארבעה ימים ללא עישון. אני לא מעשנת כבר ארבעה חודשים, אני נושמת טוב יותר, הולכת טוב יותר ומסוגלת לרדת במדרגות בלי להתנשף כאילו רצתי קילומטרים. אני מרגישה מנצחת.

"המשפחה והילדים מאוד גאים בי, ואפילו התלוננו קצת בהתחלה שאין יותר ריח של סיגריות. בעקבות הגמילה עליתי קצת במשקל, אבל היום אני לא נוגעת בשום ג'אנק פוד שאני אוהבת. גם זו תחושה מצוינת".

מה אני מאחלת לשנה החדשה? "אני מאחלת למעשנים אחרים שיעשו לעצמם את החסד - וייגמלו מסיגריות. תמיד התעצבנתי לשמוע מאחרים שנגמלו שזה אפשרי, אבל התחושה שהצלחתי לנצח את הסיגריה היא תחושה מצוינת, ואני מאחלת אותה לאחרים".

הילדים התלוננו שאין ריח של סיגריות. רחל יקואל(צילום: יובל יקואל)