"האח הגדול" יודע הכול
התורה מציינת כי אלוהים יודע את כל מעשיהם של בני האדם, ומכיר את חטאיהם הנסתרים. אבל חכמי התלמוד בחרו להוציא אותו מהכליות והלב. אז במה הוא שונה מבית דין של מטה?
האם אלוהים בוחן כליות ולב?
אנו ניצבים על סף הכניסה לארץ ישראל והפרידה מחמשת חומשי תורה. חלק נכבד מחמשת החומשים מוקדש לרגע זה: סף הכניסה לארץ, והתורה מזהירה את בני ישראל בדרכים מגוונות, מהשפעתם הדתית של עמי הארץ אליה הם באים.
עוד בערוץ יהדות - קראו:
גם פרשת "ניצבים" נמצאת בצומת מכריע זה, ובמוקדה כריתת ברית נאמנות בין אלוהים לבני ישראל. באחד מרגעי השיא של דברי הברית, מזהיר משה את בני חסותו של האל מפני ניסיונות הונאה, ומבהיר (דברים כ"ט, כ"ח): "הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת".
איכה?
"הנסתרות לה' אלהינו..." זו קביעה חזקה על מהות העולם והיחסים בין האל לבני האדם. בקריאה ראשונה
נראה כי תכליתה של הקביעה הזו, להבטיח נאמנות טוטאלית של בני האדם לאל. האל מודיע לנו כי הוא "האח הגדול" ואין מפניו מסתור. כשאדם וחוה התחבאו מפני אלוהים בגן העדן, הם אולי עדיין לא ידעו זאת (בראשית ג', ח'-ט'): "ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלוהים בתוך עץ הגן. ויקרא ה' אלוהים אל האדם ויאמר לו איכה? ויאמר: את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנוכי ואחבא".
בפרשה שלנו מבהיר אלוהים שאנו יכולים להיחבא מפני הזולת, אנו יכולים לשחק מחבואים עם עצמנו, אבל הוא "יוצרנו ויודע יצרנו", וביום הדין הכול יובא בחשבון.
"אדם גם לעצמו הוא זר"
"הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו". אפשרות אחרת לקרא את הפסוק הזה היא לראות בו פסוק הרגעה - נשיקה אלוהית על מצחו של האדם. "אתם מרגישים בלתי נראים", אומר לנו אלוהים. "אתם מרגישים שמעשיכם 'כצל חולף'. כוונותיכם - במקרה הטוב - אינן זוכות ליחס, ובמקרה הרע זוכות לפירוש לא מבין ולא אוהד. אני רואה את הכוונות הנסתרות ונוצר אותן. אני היחיד שדן אתכם על פי הנסתר".
חז"ל הופכים את תמונת הגמול האלוהי
תופעה פרשנית עתיקה מכונה בשם "נקוד על האותיות". מעל מילים בודדות בתנ"ך מופיעות נקודות קטנות. חכמי התלמוד ראו בנקודות אלו מעין מחיקה של המילה מעליה הן מופיעות. זו לא ממש מחיקה – שהרי המילה כתובה, אבל זו הזמנה פרשנית להפוך את המשמעות של המילים המנוקדות. ההזמנה הפרשנית הזו האהובה על חכמי התלמוד. גם בפסוק שלנו נמצא "נקוד על האותיות" מעל המילים "לנו ולבנינו", ומעל האות ע' של המילה "עד" נמצאות אחת-עשרה נקודות קטנות. כאמור, הזמנה להפוך את משמעות הפסוק. ההצעה הזו מיושמת במדרש הבא (בבלי, סנהדרין מ"ג, ב'):
"הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם'. למה נקוד על 'לנו ולבנינו' ועל עי"ן שב'עד'? מלמד שלא ענש (אלוהים את בני ישראל) על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן, דברי רבי יהודה. אמר לו רבי נחמיה: וכי ענש על הנסתרות לעולם?... אלא כשם שלא ענש על הנסתרות, כך לא ענש על עונשים שבגלוי, עד שעברו ישראל את הירדן".
לפני דברי רבי יהודה מעידות הנקודות על כך שבכל ימי המדבר, הקפיד אלוהים לא להעניש אותנו על עבירות "נסתרות", אלא רק על חטאנו הגלויים. רבי נחמיה רדיקלי יותר, והוא טוען שאלוהים לא מעניש לעולם על חטאים נסתרים (ובימי המדבר הוא לא העניש אפילו על החטאים הגלויים).
הנה לפנינו מסע של מאה-ושמונים מעלות – אלוהים המקראי קבע שהוא שופט אותנו על פי הנסתרות, אלוהים של חכמי התלמוד שופט אותנו רק על פי הגלוי.
אלוהי התלמוד אינו בוחן כליות ולב
דמותו של אלוהים שגורש מבית המדרש ביבנה, ממשיכה להיבנות כדמות ארצית. כל כך ארצית, עד שאנו עשויים לתהות על תפקידה בחיינו. אם אלוהים מעניש אותנו רק על סמך הגלוי – במה הוא שונה מבית דין של מטה?
ואנחנו באמת בודדים
כי אם "אין מלפני ואין מצדדי" ואין מי שרואה ללבב, אז נותרנו מיותמים. הימים הנוראים של חכמי התלמוד
הם ימים שיש בהם עצב רב ואין בהם נחמה. שום טקס, שום כהן ושום הופעה של אל נצחי. כל המעיין בפרק האחרון של מסכת יומא, מבין שיום כיפור התלמודי דומה במהותו (אם כי לא בחיצוניותו) לכול יום אחר בלוח השנה, בו נתבע האדם לתהליך אין-סופי של הפיכת הנסתר לנגלה, ותיקון הגלוי.
בהיעדר אל רואה כל, הנסתר היחיד החשוב הוא מה שיכול, גם אם במאמץ גדול, להיות לנו לגלוי. והגלוי היחיד שחשוב הוא זה שאנו מוכנים לעבוד על תיקונו.
שבת שלום ושנה טובה!
לפנייה לכתב/ת 
