אבי מוגרבי מציג: זהירות בדרכים בשטחים
ב-2003 צילם אבי מוגרבי את סרטו "Details 11, 12, 13" במהלך סיוריו ביהודה ושומרון, ובו הוא מתעד רגעים מתוחים מנסיעות בכבישי הגדה. "כמו הזכות לדיור, גם זכויות הפלסטינים אינן תלויות במשא ומתן" הוא כותב בטור אישי ל-ynet
רוח המחאה שנשבה בארצנו הקיץ עדיין לא שככה, אפילו כשעיני כל העולם נשואות לאו"ם ואל הדרמה סביב סוגיית הכרזת המדינה הפלסטינית. יוזמת קולנוע מאבק, שהתרכזה במאהל בשדרות רוטשילד והציגה בפני הצופים סרטים חברתיים ביקורתיים של יוצרים ישראלים, מתפשטת גם אל המגרש הפוליטי. במהלך סוף השבוע ערכו חברי הקבוצה הקרנות סרטים הנוגעים לבעיה הפלסטינית בתוכנית שנקראת "ארבעה ימים בספטמבר".
בין הסרטים שהוקרנו: "נקם אחת משתי עיני" של אבי מוגרבי, "אסורות" של ענת אבן ועדה אושפיז, "בלעין חביבתי" של שי כרמלי פולק וסרטו של רענן אלכסנדרוביץ' "הטיול הפנימי". בין השאר הוקרנו סרטים קצרים הנוגעים לסוגיות אלה וביניהם "Details 11, 12, 13" של מוגרבי, שמלווה סיור של עיתונאים ישראלים בשטחים ב-2003. צפו בסרט ובדבריו של היוצר עצמו:
"Details 11, 12, 13" צולם בשנת 2003 בעיצומה של אינתיפדת אל אקצה. באותה העת צילמתי את סרטי "נקם אחת משתי עיני" וביליתי במשך כשנה יומיים-שלושה בשבוע בשטחים הכבושים עם קבוצת דרום הר חברון של פעילי "תעיוש"; עם סלאח חאג' יחיא, איש השטח של רופאים לזכויות אדם; עם יעקב מנור שהוא ארגון הומניטרי של אדם אחד, לבדף; ומדי יום ראשון עם העיתונאי גדעון לוי והצלם מיקי קרצמן.
אלו גם הנסיבות של שתי הסצנות הראשונות בסרט הקצר הזה. כמובן שחלק ניכר מהדברים שצילמתי לא נכנסו בסופו של דבר לסרט "נקם אחת משתי עיני" מכל מיני טעמים, אבל היו רגעים ששכבו במגירה מספר שנים עד שמצאתי את הדרך להציג אותם. הסצנות שבסרט צולמו ב-2003, אבל רק שש שנים מאוחר יותר ערכתי אותן והנה הן לפניכם.
מי נגד מי?
מה שהיכה בי בשתי הסצנות האלו, היה העובדה שכישראלים הם הרגישו לחלוטין בלתי מוגנים מפני החיילים של מדינתם שלכאורה אמורים היו לשמור עליהם. עובדה, שלמרות "אפוד המגן" בצורת מדבקת ה TV על המכונית, למרות שלא היוו איום על איש, למרות התנהלותם התמימה, למרות תעודות הזהות הכחולות שלהם - היו להם סיבות די טובות לחשוש שהחיילים עלולים לפגוע בהם.
החשש מפני קלות האצבע על ההדק של החיילים שעולה בסצנה הראשונה, והצופה יכול לשאול את עצמו מדוע שני העיתונאים המנוסים הללו כל כך חוששים מפני החיילים של מדינתם, מקבל הסבר בסצנה השניה שבה מסתבר שבמפגש קודם עם חיילים ישראלים הם טורגטו ונורו ורק בנס יצאו ממנו בחיים.
השבוע הוקרן הסרט הזה וגם הסרט הארוך יותר "נקם אחת משתי עיני" במסגרת קולנוע מאבק, על גג הבית ברוטשילד 69 בתל אביב, ששמו הוסב ל"בית העם" והוא מהווה מרכז לשיח ודיון של תנועת המחאה החברתית.
בדרך כלל אינני צופה בסרטי כשהם מוצגים, הלוא ראיתי אותם פעמים רבות. הפעם דווקא ישבתי עם הקהל וצפיתי ולא יכולתי שלא לשאול את עצמי תוך כדי הצפיה, אם מי מהחיילים הרבים שמופיעים בסרט שלא ברצונם, חיילים ששירתו בשטחים הכבושים, חיילי הכיבוש מופיע בסרט? שאלתי את עצמי כמה מבין החיילים הללו השתתפו בהפגנות המחאה בחדשים האחרונים והצטרפו לקריאה לצדק חברתי לעם? בלי לבדוק, אפשר להגיד בבטחה שרבים.
ובאמת במהלך השיחה שהתקיימה בתום ההקרנה השאלה מרכזית היתה עד כמה אפשר ונכון להפריד בין הדיון שמכונה "פוליטי" - קרי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לבין הדיון שמכונה "חברתי" - קרי מדינת רווחה, חנוך, בריאות, דיור? עד כמה "צדק" ניתן לחלוקה מגזרית ועד כמה הוא אוניברסלי?
השטחים האפורים של הצדק
בדיעבד הצטערתי שלא העליתי במהלך השיחה הנעימה והנינוחה שהתנהלה שם (כשאנשים הסכימו עם דברי דובר מסוים הם לא מחאו כפיים אלא נענעו את כפות ידיהם באויר - כמה לא ישראלי מצידם) את הביטוי העתיק "הכיבוש משחית".
בדיעבד אני מצטער שלא נשאתי נאום חוצב לבבות שמשרטט את הדרך שמובילה ממחסום קלנדיה לחובת קופאי וקופאיות סופרפארם לשרת את הלקוחות בעמידה; את הדרך שמובילה מוואלג'ה הנצורה אל גירוש ילדים שנולדו פה - גדלו פה ושאין להם ארץ אחרת; את הדרך שמובילה מדיכוי ההתנגדות באוניברסיטת ביר זית לחיסול הממוקד של תקציבי המחקר באוניברסיטה העברית; את הדרך שמובילה מהרס בתי הפלסטינים שנבנו ללא רשיון בשטחים הכבושים אל האוהלים בגן לוינסקי.
כי כמו שאני מבין את העולם בו אני חי, הסטנדרטים שהשתלטו על העולם "החברתי" שלנו מונעים באותו האופן הכוחני שבו מונעים הסטנדרטים של העולם "הפוליטי" שלנו. השטחים הכבושים הם קבוצת מחקר, מעבדה, לשימוש בכוח ולבדיקה לאן אפשר להגיע בשימוש בכוח.
הרס המערכות החברתיות-כלכליות בישראל לא יכול היה לקרות בלעדי המחקר הזה. אם לעיתונאים הישראלים שנוסעים בשטחים הכבושים יש סיבה טובה לחשוש שהחיילים של מדינתם עלולים לפגוע בהם, מה יגידו מבוטחי ביטוח לאומי?
הנשיא אובמה אומר על בימת העצרת הכללית שלפלסטינים אכן זכות להגדרה לאומית, אבל רק במשא ומתן. ואני שואל את עצמי אם גם יושבי המאהלים בישראל ירצו לשמוע שאכן זכות מוקנית להם לדיור ראוי, אלא מה, בינם ובין מימושה עומד משא ומתן. והיה ויכשל המשא ומתן? מה גורל זכותם לדיור?
אבי מוגרבי הוא יוצר סרטים דוקומנטרים ויוזם מועדון הסרט הערבי העכשווי, שמתקיים במועדון לבונטין 7 שבתל אביב.