מכתב לעצמי: הקשב פנימה

שלום לך אני,

אני רוצה להתחיל איתך (אני יקר שלי) בסיפור שאירע לך דווקא היום.

הם, חברים ותיקים, הזמינו אותך לחתונת בנם שנישא לבחירת ליבו. החתונה הייתה שמחה מאוד, הרמונית. והיום, שנה אחרי, הם הגיעו עם סכסוך חמור, שעלה לטונים צורמים מאוד. סכסוך שהתגלע בינם לבין ההורים מהצד השני.

במוקד הוויכוח הייתה השאלה איך תומכים כלכלית בזוג הצעיר. ההורים של האישה הצעירה חשבו כך וכך, וההורים של האיש הצעיר, החברים שלי, חשבו ההפך. אויש, איזה טונים מבהילים הגיעו מהצד של הכלה לצד של החתן, החברים שלי. הם לא הבינו מה רוצים מהם? הם הרי כל-כך בסדר? ישבתי איתם והתברר שהם לא כל-כך בסדר. שהם הכתיבו באלגנטיות את דעתם להורים של הכלה. הם דחקו את ההורים של הכלה לפינה.

הורי הכלה הגיבו בשקט, התבשלו בכאבם ועלבונם ופתאום שנה אחרי התפרץ לו הר הגעש. כשגמרתי לשקף להם את שורשי המצב, כפי שהבנתי אותו, הם אמרו לי - נכון הרגשנו בכך, ידענו, התובנה הייתה שם, בתוך תוככי הדברים, ובכל זאת, ברגע האמת, נצמדנו לאמת שלנו.

אופטימי ומתסכל

והרי כך כותבת הפרשה במילים הנצחיות שלה, פרשת "ניצבים-וילך", הפסוקים האופטימיים ביותר שיש, ובה במידה גם המתסכלים ביותר:

"וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲבור לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ? וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה". המעשה גם הוא איננו רחוק, הוא לא מעבר לים, דהיינו הוא נגיש, הוא בר ביצוע. הוא קרוב לידי. זה כל-כך אינטואיטיבי, ואני כל מרגיש את המילים הללו נוגעות בי. אתה הרי יודע מה לעשות. אתה הרי יודע להבחין בין טוב לרע.

להקשיב לעצמי

יום שישי האחרון של השנה, הלב קצת נצבט. רציתי להספיק כל-כך הרבה דברים השנה, הבטחתי לעצמי כל-כך הרבה הבטחות. אין להכחיש כי היו הישגים, אפילו רבים, אבל היו כמה נושאים מהותיים שבהם כל-כך רציתי, אלא שהיו לי מניעות רבות.

למה לא הבנתי אותם בזמן אמת, למה כשהייתי צריך לקבל החלטות פעלתי נגדן, הן הרי היו שם, התובנות הברורות, ובכל זאת פעלתי נגדן. כמו החברים שלי, הורי החתן, חשבו שכופפו את הורי הכלה, נצחו במלחמת הרצונות, אבל הפסידו, הילדים שלהם נקרעים.

כמה פעמים הגבתי לא-נכון אל הילדים שלי ברגע של סערת רוחות, ועמוק בפנים ידעתי שאני עושה טעות. כמה פעמים ויתרתי לעצמי בשל עצלות גם כשידעתי שאני צריך לעשות. כמה פעמים לא ביקשתי סליחה, גם כשידעתי בבירור שאני טועה.

פרשת השבוע רוצה לחזק בנו את הקול הפנימי, שבכזאת קלות ובשל מניעות שונות אנו מתעלמים ממנו. אך מה טיבן של המניעות הללו? איך מתגברים עליהם?

להתכוונן לעדינות

כשאני מתבונן בפסוקים האלה שציטטתי, נדמה לי שאני שואב את התשובה מהפסוקים - אשליית הקושי, המרחק, המסובכות, המורכבות של הציות לקול הפנימי. כשהתורה אומרת "לא בשמים היא", היא רומזת לי שזה מה שאני חושב. כשהיא אומרת "לא מעבר לים היא", היא רומזת לי שזה מה שאני חש. למה אני ואולי אתם חשים

כך? נדמה לי שזה משום שאני לא מספיק מכוון להקשיב לקולות עדינים.

הצבעים החזקים, האמיתות שאני דוגל בהם, העקרונות של, הגאווה שלי, כל אלה בעלי עוצמה רבה מאד. הקולות הפנימיים, התובנות הללו, הם עדינים, מורכבים, כמעט שקופים. צריך ליהנות ממוזיקה קלאסית, מציורי מים עדינים, מהנחת תפילין והדלקת נרות שבת, מנוף, מדברים כאילו משעמים כדי לבנות את המיומנות המקשיבה הזאת.

וכך הם נראים רחוקים התובנות הללו, בלתי מושגים, לא רלבנטיים, עד, עד שהם מתנפצים לנו בפרצוף. ובתפילה לשנת תשע"ב אני מבקש מעצמי להיות קשוב יותר למה שאני יודע, למה שנולדתי איתו, למה שצרוב אצלי בדנ"א הרוחני שלי.

שנה ממש טובה, ובעיקר מתוקה.