הטלוויזיה מאכילה אתכם לוקשים

כיצד אפשר להבין את שפע תוכניות הבישול המציפות בשנים האחרונות את המרקע הטלוויזיוני שלנו כפטריות אחרי הגשם? גידי גוב הולך לאכול. ישראל אהרוני מבשל. יחד הם יוצאים, אהרוני וגידי, למסע קולינרי בדרך המשי. גיל חובב מבשל. חיים כהן מבשל. אייל שני מבשל. משה שגב מבשל. צחי בוקששתר מבשל. ארז קומורובסקי מארח ומבשל בגליל. רות סירקיס מבשלת מהספרים. השף הצרפתי סטפן נלחם בשפים הישראלים. וכמובן "מאסטר שף". בקיצור, מעין בולימיה קבוצתית: כולם רעבים, כולם מבשלים כל הזמן, ונדמה כי יש מספיק רייטינג, ריר ועונג לכולם.

תוכניות הדרכה טלוויזיוניות לחוכמת המטבח אינן דבר חדש, אולם נדמה שהמעבר של תוכניות הבישול הטלוויזיוניות אל קדמת הפריים-טיים, ועוד יותר מכך - מערוצים ייעודיים אל ערוצי הצפייה המובילים - היא בהחלט תופעה עכשווית. מתוכניות נישה לעקרות בית ובשלנים חובבים הפכו תוכניות הבישול למוצר המשווק לפלח צופים רחב הרבה יותר: חוכמת הבישול הפכה לכר נרחב להתרחשויות דרמטיות ומסעירות ואמני הבישול עצמם הפכו לשפים ממותגים טלוויזיונית.

תוכניות הבישול נתפשות על פי רוב כתוצר של תרבות השפע והפנאי הקפיטליסטית וכעדות לעלייה שהיא מביאה אתה ברמת החיים. על-פי גישה זו, ככל שיכולתנו הכלכלית עולה, אנו צורכים יותר תוצרים של המטבח בכלל והמטבח המתוחכם והגבוה, ה-haute cuisine בפרט, ונהנים להתדיין וללמוד על מרכיבים, טכניקות ומתכונים. הידע שלנו מתרבה, הטעם מתחדד ומתעדן ואנו הופכים למשתתפים פעילים ויצירתיים בחגיגה הצרכנית.

פילוסופיה בגרוש על אוכל. השף אייל שני בתוכנית "מאסטר שף"(צילום: ערוץ 2)

נדמה שלנוכח חרם הקוטג' והמחאה החברתית סביב הדיור ויוקר המחייה של קיץ 2011, ניתן לבחון תפישות אלה בעין ביקורתית ולהבין את תוכניות הבישול באמצעות ניתוח צדה האחר של הכלכלה הקפיטליסטית: העלייה בפערים הסוציו-כלכליים. ניתוח שכזה עשוי להדגים כיצד הופכות תוכניות הבישול את המטבח הגבוה למושא של כמיהה בלתי מושגת עבור רבים, אפילו בתקופות של שגשוג כלכלי, ועוד יותר מכך לשסתום ביטחון בעיתות של משבר ומיתון בבחינת "אכול ושתה כי מחר נמות" ואפילו: "אם אין לחם - תאכלו עוגות".

יתרה מכך, עבור רבים - הפנייה לצריכה של מזון ויזואלי וירטואלי בתוכניות טלוויזיה, באה למלא את החסר בצריכת מזון של ממש, אפילו פשוט ובסיסי. מי שביומיום נאבק מרה במחירי גביעי הקוטג', זולל בהנאה מנות משודרות עשויות ממזונות גן העדן המוגשות חמות ומהבילות מן המרקע. ברטולט ברכט כבר כתב בשירו "חשיבות התעמולה": חבל שהמילה בשר כשלעצמה לא משביעה, וחבל שהמילה חליפה מחממת כל כך מעט.

הפקות זולות וסמול-טוק קשקשני

בפרספקטיבה של כלכלת תקשורת, אין ספק גם שתוכניות הבישול הן הפקות זולות יחסית, הממלאות היטב הן רצועות שידור עמוסות בפרסומות יקרות והן דרישות רגולטוריות להפקות מקור המוטלות על זכייני הערוצים השונים, תוך שהן חוסכות לרשתות הטלוויזיה ממון רב.

כך, מקדיחות רשתות הטלוויזיה את התבשיל: הן מסתפקות בהגשת מזון מהיר וזול במקום מזון אמיתי למחשבה. במקום דיון מעמיק בסוגיות החברתיות והכלכליות שעל הפרק - מהמחאה החברתית ועד הפנייה הפלסטינית לאו"ם - הצופים כולם נדחקים לעסוק, כמו אייל שני, בפואטיקה של העגבניה - בסמול-טוק קשקשני ובפילוסופיה בגרוש סביב מזון. את המחשבה הרצינית על סוגיות חיים מורכבות, מחליפה בטלוויזיה סחרחורת של ריחות וטעמים פיקטיביים ודמיוניים. 

הרופאה הצעירה, מתמודדת העונה השנייה של "מאסטר שף", מכריזה למצלמה שהיא מתלבטת בין עיסוק ברפואה לבין פנייה לבישול מקצועי. לנוכח מצב הרפואה העגום בארץ אין בכך פלא, אבל בטלוויזיה, הדיון בשאלות הרות-גורל על עתיד מקצוע הרפואה נדחק הצידה לטובת ריגושים קולינריים רדודים. באופן זה מאבדת הטלוויזיה את הרלוונטיות שלה בשיח הציבורי הממשי. 

מישל פוקו הביא את הדוגמה של הפַּנְאוֹפְּטִיקוֹן, בית-הכלא שתכנן בנטהם, כמטאפורה לחברה המודרנית שבה המערכת - על כל הפרטים שבה - מפקחת על עצמה. נדמה שבמודרניזם המאוחר שמייצגות תוכניות הריאליטי של הבישול - הווירטואליות היא שמשמשת כסוג של כלא מפקח. היא מלמדת אותנו לאכול עם העיניים, לצרוך ב"כאילו", להסתפק ב"נדמה לי". היא מספקת תחליפים זולים הבנויים מסימולציות משועתקות אינסופית: אותה ארוחה המתבשלת באולפן פעם אחת מצליחה לגרות, ובלית ברירה - גם להשביע, את המוני הצופים. כל זה עד שמגיעות מרידות האסירים ושביתות הרעב: העם יוצא לכיכרות ודורש כיכרות לחם.

ד"ר רוני צירינסקי הוא חוקר מדיה ותרבות. סיים לימודי דוקטורט בתוכנית ללימודי מדע, אומנות ותקשורת באוניברסיטת הרווארד

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il