פסטיבל פאזה מורגנה: מעורב מדברי
פסטיבל המחול "פאזה מורגנה" שנערך בסוף השבוע למרגלות עמודי שלמה, התאפיין השנה בחוסר אחידות. רקדני אנסמבל בת שבע העניקו ערב מושלם, אבל הופעתו של הרקדן והכוריאוגרף רפאל אמארגו לא היתה מוצלחת
לאורך השנים חזרתי שוב ושוב לקחת חלק באירוע. בכל פעם מחדש, באופן מפתיע, התגנבה אל הלב ההתרגשות של מסע אל הלא נודע למרות שהדרך כבר לא היתה זרה ועל במת הענק, שנבנתה במיוחד עבור להקת בת שבע, ראיתי פעם ושוב את רקדניה במעשי הכישוף שלהם. מה יש עוד לחדש, תהיתי ולמרות זאת פעם ושוב נפתח הלב בדרך למדבר וכך גם בסוף השבוע הזה, הציפייה לאותו הריגוש שיעורר היתה בלתי נמנעת.
השנה, לראשונה מאז הושק הפרויקט הייחודי הזה – שבלעדיו, אגב, ספק אם היו חושבים על קיום פסטיבל האופרה למרגלות המצדה - הוחלט לחדש ולהתחדש במובנים רבים. את מקומה של להקת בת שבע תפס האנסמבל, חממת הגידול לרקדני העתיד של להקת בת שבע, שמתפקדת כלהקה בפני עצמה. בערב השני, שבדרך כלל הוקדש גם הוא לעבודותיו של הכוריאוגרף והמנהל האמנותי אוהד נהרין ולהקת בת שבע, שובץ השנה רקדן הפלמנקו הספרדי, רפאל אמארגו. זו הפעם הראשונה בה נפתחים אירועי "פאזה מורגנה" לאמן בינלאומי זר, ועל פניו נדמה כי מדובר בשילוב אטרקטיבי. בערב הנעילה, שבאופן מסורתי אירח מוזיקאים מתחלפים, שובץ עידן רייכל שחוזר לתמנע בפעם השנייה אחרי סיבוב מוצלח במיוחד לפני כשנתיים.
הרעיון לשלב מופעי תרבות בחוויית הנופש אינו חדש, אבל "פאזה מורגנה" לקח אותו כמה צעדים קדימה. לא עוד הפעלות וזמרים סביב הבריכה אלא חוויה כוללת של אמנות ואתרי מורשת שהחיבור ביניהם מותיר חותם. בניגוד לפסטיבל ג'אז בים האדום, שמתקיים בעיצומו של הקיץ הבלתי נסבל באילת, הטיימינג של "פאזה מורגנה" מושלם. הבאים לאירוע נהנים בנוסף למופעים גם ממזג אוויר נוח של חילופי עונות.
אחרי הירידה מהאוטובוס קיבלו את פני הבמאים למתחם המדברי צילומי ענק של להקת בת שבע לאורך השנים שהוצמדו זו לזו ויצרו פרוזדור מתעקל. תערוכת הצילומים של צלם הלהקה בעשרים השנים האחרונות, גדי דגון, היו מתאבן לקראת הבאות.
הסוד לחיי נצח
את הערב הראשון פתחו רקדני אנסמבל בת שבע עם "פנורמה", קולאז' חדש שרקח נהרין משלל יצירותיו. נהרין, אין זה סוד, מפרק ומרכיב מחדש לאורך השנים את עבודותיו אליהן הוא חוזר ובכך נותן בהן שוב ושוב חיים חדשים בהתאם לרקדנים ובהתאם לנסיבות. מפגשים מחודשים עם עבודות ישנות שלו, ולא רק עבודות דגל, הם תמיד אירוע משמח. אז נכון שבמקרה של נהרין, לא מדובר בקונפקציה אלא בעבודות שנתפרו למידתם של רקדנים ספציפיים. בדיוק בשל כך, העובדה שעבודותיו יושבות כהלכה גם על גופותיהם של רקדנים שונים ומשתנים, מעידה על איכותו של חומר הגלם ושל התוצר, שהוא לא פחות מקלאסיקה עכשווית.
זה התחיל ברקדן בודד על במת ענק שקיבל את אלפי הבאים שעלו לאיטם את מדרגות הטריבונות. על הבמה הוא התנועע בחופשיות מעוררת קנאה. קוראים לזה "גאגא", שפת המחול של נהרין שמותחת ומגמישה את מרחבי התנועה. בין אם בתזוזה מזערית, כמעט בלתי נראית לעין, של כף הרגל ובין אם כרוח שטות ש"תוקפת" את הגוף כולו שמפרפר, מתעוות ונמתח, חופש התנועה מעיד על מיתרים פנימיים חזקים ומיומנות שבטוחה בעצמה גם כשמדובר בגוף צעיר מאוד. כשאליו הצטרפו עוד 20 רקדנים נוספים שמילאו את הבמה לביצוע שורה של עבודות מוקדמות כמו "ג'ורג' וזלמן" עם הטקסט הנפלא שנכתב על פי בוקובסקי או קטעים מתוך "טלופאזה" או "מקס", נדמה שמשהו באנרגית הנעורים המתפרצת של הרקדנים שבעבע כמו בקבוק שמפניה, דבק גם בקהל.
עבור מי שצבר לא מעט שעות טיסה לצידה של להקת בת שבע והיה עד לגלגוליה השונים ולרקדניה המתחלפים, ברור היה שדווקא בעריכה המתחדשת של העבודות שנמצאות בתנועה מתמדת, מסתתר הסוד לחיי הנצח. כשעל הבמה סבבו רקדניות במעגל, מכות אגרופים על החזה ומפרפרות על הרצפה, התנועה שרחשה על הבמה הפעימה לא פחות מְדִממת עמודי החול הענקיים שמאחוריה. אלה כמו אלה נגעו ללב כתקתוק השעון הדמיוני שדימו זרועות הרקדניות הפרוסות לצדדים.
והיה את "אחד מי יודע" ואת החגיגה שבה אל הרקדנים שעל הבמה מוזמנות גם נשים מן הקהל לצליליו של דין מרטין האגדי ואת השורה הערבית ואת "חלב שחור", מהעבודות היפות ביותר שיצר נהרין, ולמרות שיש משהו שביר ובו זמנית עוצמתי שנזקק אולי לבגרות מסוימת של הגוף המבצע, היה מרגש להיפגש איתה שוב. אלמלא הורים שהחליטו להביא למופע פעוטות שמפאת השעה המאוחרת והמוזיקה החזקה הקשו על הריכוז, זה היה ערב שלם ומושלם.
יהירות בימתית
הערב השני, שאליו הגיעו גם רוכשי כרטיסים רבים מאזור הדרום, הוגדר כפיאסטה ספרדית. הפלמנקו, על מוזיקת הנשמה הקורעת, הגיטרה הספרדית מרעידת המיתרים והלב הצועני של אלו שנידונו להיות נעים ונדים נצחיים, נראה כהבטחה שתשתלב היטב בחולות המדבר. זה יכול היה להיות כך בדיוק, אילו תוכנית המופע של הרקדן והכוריאוגרף רפאל אמארגו, היתה מרגישה ומוגשת כתוכנית שנבנתה ותוכננה מראש ולא כג'אם סשן אקראי של חברים משכבר, שבמקרה מצאו את עצמם על אותה הבמה.
אמארגו הוא רקדן מצוין. חבל שאמש זה לא בא לכדי ביטוי. כשהמוזיקאים והזמרים (הנפלאים, יש לומר) מאפילים על "כוכב הערב" שמבליח אחת לכמה נאמברים כדי להלך על הבמה כטווס, לטופף ברגליו ברמה סבירה אבל רחוק מאוד ממה שהוא יודע ויכול, ואז לפרוס את ידיו לצדדיו שוב ושוב בציפייה לתשואות, יש בעיה. אמש, זה הרגיש כמו חיקוי לא מוצלח במיוחד לאמארגו שהכרנו. רוחות המדבר לא עזרו. על מנת להתמודד עם הרוחות נאלצו הזמרים להגביר את הקול עד לצעקה. התוצאה היתה לא מוצלחת, לשון המעטה.
בשל העובדה שאין מדובר במופע מובנה גם עבודת התאורה היתה חלטוריסטית, הדגישה את מה שעדיף היה להסתיר והעלימה את שנדרש היה להאיר. ריקוד הצעיפים של אמארגו, מהקטעים הבודדים במופע שהיו שווים צפייה, נבלע לחלוטין בהיעדר תאורה נכונה. אמארגו שהיה לבוש בשחור רקד על במה מול רקע שחור כשבידיו צעיף שחור. מאמצע הטריבונות ועד לסופן מה שניתן היה לראות בשל כך ובהיעדר תאורה מתאימה, היו תנועות ידיו המתנופפות ולפרקים את שולי הבד, וחבל.
אמארגו, שידוע כיוצר שמשלב בעבודותיו מחול עכשווי, הגיע לישראל עם ארבע רקדניות מלהקתו בקטעים שהיו לא יותר מקטעי מעבר. תוך סכנה שאשמע מיושנת, אם זהו מחול הפלמנקו העכשווי, היא מעוררת געגוע צורב לפלמנקו הטהור המסורתי. בשם האיזון הקדוש היה גם מזה במופע, וטוב שכך. אמארגו, למזלו של הקהל, הזמין שתי רקדניות מבוגרות יותר כדי להראות לישראלים מה זה פלמנקו. כשהאחת הציגה מה היא יודעת לעשות עם מניפה ואיך מסתלסלות להן, משורגות זו בזו ומכשפות כפות הידיים, השנייה עיגלה אגן וחשפה מַעלָה ירך בשובבות כמו גם את הצד הפתייני יותר של המחול הספרדי.
הכבוד שרוחש המחול הספרדי ל"זקני השבט" מעורר קנאה כמו גם מחשבות על מבחן הזמן. בסופו של יום מה שיישאר מן המופע של אמארגו זו מחשבה על היהירות הבימתית של הכוכב הספרדי הצעיר, אל מול הצנעה הבוטחת של אלה שהזמן כבר לא מאיים עליהם. במידה רבה להופיע למרגלות עמודי שלמה, זה לקרוא תגר על הנצח עצמו ולשם כך נדרש קול יחודי ומשהו משלך לומר לעולם. במובן זה, אמארגו הוא בר חלוף.
עידן רייכל מתנצל
רגע לפני שהערב נגמר באכזבה גדולה, ביקש הרקדן להזמין לבמה את עידן רייכל. באנגלית שבורה הוא אמר: "אף פעם בחיי לא הופעתי בנוף שכזה. אני מאוד נרגש. פלמנקו בדרך כלל נרקד סביב שולחנות קטנים כשעין פוגשת עין. מה שקורה פה, זה מאוד יוצא דופן בשבילי. את עידן רייכל, החבר הכי טוב שלי בישראל, פגשתי לפני כשנתיים בארץ. הכרתי לו את הזמרת מריה טולדו, ואני שמח לומר שבאלבום החדש שלו היא תשיר שיר שאת מילותיו כתבתי".
מריה טולדו, זמרת מופלאה עם קול מחוספס כמו החול, עלתה גם היא לבמה לביצוע השיר. ביחד עם רייכל, על פסנתר כנף שחור, הם ביצעו אותו לראשונה. "אמארגו הוא משוגע לא קטן, כמו שכבר שמתם לב", אמר רייכל לקהל והתנצל, "הוא הפתיע אותי, אבל ננסה לבצע את השיר ללא חזרות". במופע שכל כולו נדמה היה כאימפרוביזציה אחת גדולה, הפינאלה הזה היה ללא ספק גולת הכותרת.
אירועי "פאזה מורגנה" מניידים מדי שנה אלפים שמשקיעים זמן ואמצעים כדי לקחת בהם חלק. אם הוחלט להביא לפרויקט יוצרים בינלאומיים כדאי אולי לוודא שמדובר במופע בעל מוניטין שאינו "מתגלח על הזקן" של הקהל הישראלי אלא צבר מוניטין. לאמארגו יש לא מעט כאלה בארסנל הרפרטואר שלו.
לפנייה לכתב/ת 
