נקראים לסדר: מדעי המוח בבית המשפט
סריקות מוח וראיות נוירולוגיות אחרות כמעט אינן משמשות כיום את בתי המשפט. בעתיד, ייתכן שיהיה בהן כדי לשנות את תפיסת השופטים לגבי מהימנות ואחריות אישית
בצירוף מקרים מוזר, נקראתי לכהונתי הראשונה בחבר מושבעים זמן קצר לאחר שהתמניתי למנהלו של פרויקט חדש של קרן מק'ארתור, שנועד לבחון את השאלות שמעמידים מדעי המוח למערכת המשפט הפלילי.
שמונים איש התייצבו אתי לבחירת המושבעים למשפטה של אישה צעירה שהואשמה בנהיגה בשִכרות, אך רובם נפסלו מסיבות שונות, ובייחוד משום שבעצמם נתפסו נוהגים בהשפעת אלכוהול. "ספר לי מה אתה עושה", אמר השופט שראיין אותי.
"אני חוקר מוח", עניתי, "ואפילו עשיתי עבודה רלוונטית למה שקורה בבית משפט. לדוגמה, חקרתי איך נוצרים זיכרונות כוזבים, את טבע ההתמכרות, וכיצד המוח מווסת התנהגות".
השופט התבונן בי בריכוז ושאל: "האם אתה חושב שתוכל להשעות כל מה שאתה יודע על עניינים כאלה למשך המשפט הזה?" אמרתי שאוכל לנסות, ונפסלתי.
חשתי נפגע, אבל לא הייתה לי סיבה. כדי שהמשפט יהיה הוגן ככל האפשר, שופטים ועורכי דין אמורים לבחור מושבעים שיונחו אך ורק על ידי מה שהם שומעים באולם בית המשפט ולפסול את מי שמומחיותם החיצונית, האמיתית או המדומה, עלולה להטות את דעתם של מושבעים אחרים.
ואולם, במובן מסוים, פסילתי בידי השופט דומה לזהירות שבה נוקטת כיום מערכת המשפט בכלים ובתובנות של חקר המוח. חוקרי המוח יכולים כיום, באמצעות שיטות דימות משוכללות, להציץ לתוככי המוח החי, והם מתחילים להבחין בדפוסי פעילות מוחית העומדים בבסיס התנהגויות או אופני חשיבה מסוימים. עורכי דין כבר מנסים להציג סריקות מוח כראיות במשפטים, ובתי הדין מתפלמסים כיצד להחליט מתי הסריקות האלה קבילות.
בהמשך הדרך, היכולת לקשר בין דפוסי פעילות מוחית ובין מצבים נפשיים, עשויה לערער כללים ישנים שעל פיהם קובעים אם לנאשם הייתה שליטה במעשיו ובאיזו מידה להענישו.
לאיש עדיין אין מושג ברור איך להוביל את השינויים, אך המערכת המשפטית, הציבור וחוקרי המוח צריכים להבין את הסוגיות כדי להבטיח שהחברה שלנו תישאר הוגנת גם כשתובנות חדשות מערערות מושגים ישנים על טבע האדם.
ראיות לא קבילות (לפי שעה)
ככל שעולה זמינות הסריקות המאפשרות לתאר את מצב מוחו של אדם, מרבים עורכי הדין לבקש מן השופטים לכלול בראיות את הסריקות האלה, כדי להדגים, למשל, שהנתבע אינו אשם מחמת אי-שפיות, או שהעד דובר אמת.
שופט עשוי לאשר את הבקשה אם הוא סבור שהמושבעים יתייחסו לסריקה כאל פיסת מידע התומכת בטענה של עורך דין או של עד, או אם לדעתו הסריקות יתרמו להבנת המושבעים בסוגיה רלוונטית כלשהי. אבל, השופט ידחה את הבקשה אם הוא סבור שהסריקות יהיו משכנעות מדי מן הסיבות הלא נכונות, או שיינתן להן משקל רב מדי רק מכיוון שהן נראות מדעיות ומרשימות.
במונחים משפטיים, השופטים צריכים להחליט אם השימוש בסריקות יהיה "מסייע" (נוטה לתמוך בטענה), או לחלופין "מטה" (נוטה לטובת דעות מוקדמות), וכנראה יבלבל או יטעה את חבר המושבעים.
עד כה, בדרך כלל, החליטו השופטים - בדעה אחת עם רוב חוקרי המוח והמשפטנים - שסריקות מוח יגרמו באופן לא הוגן לדעות מוקדמות בקרב חבר המושבעים וערכן כעדויות יהיה זעום, אם בכלל.
שופטים פוסלים כיום סריקות מוח גם בטענה שאין ביסוס מדעי לשימוש בהן כראיה אלא במצבים של פגיעת מוח פיזית. עורכי דין פליליים היו רוצים להכניס את הסריקות לשימוש כדי להוכיח שלקוחותיהם לוקים בהפרעה קוגניטיבית או רגשית כלשהי (כמו שיפוט ומוסריות לקויים, או אי יכולת לשלוט בדחפים), אבל, לפחות לעת עתה, רוב השופטים והחוקרים מסכימים שהמדע טרם התקדם די הצורך לאפשר שימושים אלה.
דימות תפקודי בתהודה מגנטית (fMRI) הוא דוגמה לטכנולוגיה שמפיקה מידע מדעי טוב, שרק מעט ממנו קביל בבית המשפט. טכנולוגיה זו מועדפת על מדענים שחוקרים אילו אזורי מוח פעילים בזמן תהליכים שונים, כגון קריאה, דיבור או חלימה בהקיץ. אך המכשיר אינו מודד באופן ישיר את ירי תאי העצב במוח אלא את זרימת הדם, ומשערים שיש מתאם בין זרימת הדם ובין פעילות עצבית.
יותר מזה, כדי להגדיר את אות הדימות הקשור לדפוס כלשהו של פעילות מוחית, על החוקרים למצע סריקות רבות מקבוצה של נבדקים, שדפוסי הפעילות המוחית שלהם נבדלים זה מזה במידה ניכרת. סריקת fMRI של נאשם עשויה להיראות שונה מאוד מסריקה ממוצעת המוצגת בבית המשפט, אך עדיין להיכלל בטווח הגבולות הסטטיסטיים של סדרת הנתונים שקבעה את אותו ממוצע.
זאת ועוד, המדענים אינם יודעים תמיד מהי שכיחותן באוכלוסייה (או בקבוצות בתוכה) של סטיות תקינות באנטומיה של המוח ובפעילותו. הצגת סריקת מוח של נאשם בלי נתונים מקבוצת ביקורת מתאימה עלולה להטעות מאוד את המושבעים.
שופטים כבר נאלצו להתמודד עם הקושי בהערכה של קבלת סריקות מוח כראיות לבעיות נוירולוגיות או פסיכיאטריות שיש להן השלכות על קביעת אשמתו של נאשם. קרוב לוודאי שהבעיות האלה ילכו ויתגברו בשנים הבאות, כשיהיה צורך להחליט אם לאפשר לסריקות מוח לשמש מדד למצבים מנטליים מורכבים יותר, כגון מהימנות או יושר של עד.
גילוי שקר וקביעת מהימנות
גילוי שקר הוא נושא חם במערכת המשפט מאז ראשית המאה ה-20, כשהפסיכולוג והממציא ויליאם מולטון מרסטון טען בראשונה שפוליגרף המודד לחץ דם, דופק, מוליכות עור ומדדים פיזיולוגיים אחרים יכול לקבוע אם הנבדק משקר.
תוצאות בדיקות הפוליגרף אינן קבילות, בדרך כלל, בבתי המשפט בארה"ב, אבל טכנולוגיות אחרות מצויות בשלבי פיתוח, ובתי המשפט ייאלצו בסופו של דבר לבחון את קבילותן. הטכנולוגיות האלה כוללות שיטות דימות מוחי שמטרתן לגלות מצבים מנטליים המשקפים התנהגות ישרה.
במחקר שנערך באחרונה הראו אנתוני ד' וגנר ועמיתיו באוניברסיטת סטנפורד כי, בתנאי ניסוי מבוקרים, אנליזה של fMRI באמצעות אלגוריתמים מורכבים הקרויים מסווגי דפוסים יכולה לקבוע במדויק שאדם זוכר משהו, אך לא אם תוכנו של הזיכרון הוא אמיתי או מדומה.
במילים אחרות, אפשר להשתמש ב-fMRI לגלות אם אנשים מאמינים שהם נזכרים במשהו, אבל אי אפשר לדעת אם האמונות שלהם מדויקות. וגנר מסיק ששיטות fMRI יוכלו לשמש כגלאי שקר יעילים בעתיד, אבל שיש צורך במחקרים נוספים.
מחקרים אחרים מלמדים על טבעו של היושר: האם יושר נובע מהיעדר פיתויים, או מהפעלת כוח רצון מוגבר כדי להתנגד להם? ב-2009, ג'ושוע ד' גרין וג'וזף מ' פקסטון מאוניברסיטת הרוורד נתנו לנבדקים בסורק תמריץ כספי להפריז בדיווחם על מידת הדיוק שלהם בהטלת מטבע.
בידי החוקרים היו כעת סריקות fMRI של אנשים המחליטים אם לשקר או לא: נמצא מתאם בין התנהגות לא ישרה לבין פעילות מוגברת באזורי מוח מסוימים המעורבים בשליטה בדחפים ובקבלת החלטות. אבל, גרין ופקסטון שמו לב שגם בכמה מן הנבדקים שדיווחו אמת נראתה פעילות מוחית דומה, כלומר, הסריקה קלטה את מאבקם בפיתוי אבל לא את יושרם. משום כך החוקרים מפצירים בשופטים לנקוט משנה זהירות בהתרת ראיות כאלה בבית המשפט.
אך דעתם זו אינה מקובלת על הכול. פרדריק שאואר, פרופסור למשפטים באוניברסיטת וירג'יניה ומומחה לראיות משפטיות, מציין שכיום בתי המשפט מקבלים, מעשה שגרה, סוגים רבים של ראיות שטיבן מפוקפק בהרבה ממדע גילוי השקר שאותו הם פוסלים.
הגישה הרווחת כיום להערכה אם עדים או אנשים אחרים דוברים אמת אינה מדויקת, והיא מבוססת על תפיסות מוטעות על התנהגות לא ישרה: התנהגות, למשל, אינה מספקת תמיד רמזים אמינים ליושר. לחוק יש אמות מידה משלו לקביעת קבילות בבית המשפט, ואלה מקלות יותר מסטנדרטים מדעיים. שאואר טוען, שיש לאפשר למושבעים לתת את הדעת לתוצאה של בדיקת גלאי שקר שדיוקה 60% מכיוון שהיא יכולה לעורר ספק סביר בדבר אשמה או חפות.
אחד המקרים הראשונים שהתמודד עם השימוש בטכנולוגיית סריקת מוח לגילוי שקר הסתיים באחרונה בבית משפט מחוזי פדרלי בטנסי. בדיון בתיק "המדינה נגד סמרו", סבר שופט השלום שיש לפסול פסילה חלקית את הראיות שהציגה חברה מסחרית לגילוי שקר באמצעות fMRI, בשל חוק הראיות הפדרלי 403 הגורס שראיות חייבות להיות מסייעות ולא מטות.
יותר מזה, השופט הסביר מדוע מצא שההשפעה הלא הוגנת של הטכנולוגיה כמטה דעות במשפט גברה בהרבה על ערכן המסייע. ההתנגדות העיקרית של השופט עמדה על כך שהמומחה מטעם ההגנה שערך את הבדיקה לא היה יכול לקבוע בפני בית המשפט אם התשובה לשאלה כלשהי הייתה אמיתית או שקרית. למעשה, המומחה העיד שהוא יכול לקבוע רק אם הנאשם השיב אמת על סדרת השאלות לגבי המקרה באופן כללי.
ועולה השאלה: האם במקרים עתידיים התוצאות יוכלו להיות קבילות כשהמטרה תוגבל לקביעה אם הנאשם מוליך שולל באופן כללי? השימוש בחקר המוח להערכת אופיים ויושרם הכללי של נאשמים עשוי בסופו של דבר לגבור על השימוש בו לקביעה אם אמרו אמת בנושא כלשהו במשפט.
החוק הפדרלי 608(b) קובע שאם אופיו של עד הותקף במשפט, רשאי הפרקליט להציג כראיות דעות על "הנטייה ליושר או אי-יושר" של העד. כיום, ראיות כאלה כוללות עדויות של אנשים על אופיו של העד. אבל מה יהיה מחר? האם חברי מושבעים ירצו לדעת איזה ציון קיבל העד בבדיקת יושר? האם הראיה שלמישהו יש נטייה לאי-יושר היא בעלת כוח הטיה רב יותר כשמקורה ממכונה משוכללת? אני משער שראיות כאלה ייכנסו לשימוש עם הזמן, ושבהתחלה הן יהיו יותר מטות, אבל ככל שיגדל הניסיון עם הטכנולוגיה, השפעת ההטיה תפחת.
חקר המוח והגנות פליליות
החוק הפלילי מקבל כיום רק רשימה קצרה של הגנות אפשריות - האם חקר המוח יתחיל להוסיף עליה? לדוגמה, בתי המשפט מסרבים בעקביות לקבל רשמית קו הגנה הקרוי "הגנת אישה מוכה" לנאשמות שהגיבו בכוח קטלני נגד בעלים שהכו אותן בקביעות ובאלימות.
עם זאת, בכמה מדינות, בתי המשפט מתירים למומחים להעיד שתסמונת האישה המוכה הוא סוג של הפרעת דחק פוסט-טראומתית, ולשופטים ולמושבעים מותר להביא את זה בחשבון בהערכת האמינות של טענת האישה שפעלה בהגנה עצמית. תקדימים כאלה פותחים את הדלת לשימושים משפטיים נרחבים יותר בחקר המוח.
להגדרת היסוד הנפשי (המרכיב הנפשי של העברה הפלילית) או מצבו המנטלי של נאשם בהקשר נתון יש השפעה רבה על מידת האחריות המיוחסת לו. במחקר מתמשך המבוסס על fMRI, ריד מונטגיו ממכללת ביילור לרפואה וגדעון יפה, פרופסור למשפטים באוניברסיטת דרום קליפורניה, חוקרים אם מכורים מסוימים לוקים בצורה קלה של "עיוורון סכנה".
בני אדם הגיוניים לומדים לא לשדוד חנויות מפני שהם מבינים שביצוע הפשע יסכן את יכולתם ליהנות מחיים עם חברים ומשפחה, לפתח קריירות מספקות, וכן הלאה.
מונטגיו ויפה רואים סימנים לכך שלפחות חלק מן המכורים אינם יכולים לחשוב על היתרונות שבכיווני פעולה חלופיים אלה. פוטנציאלית, ממצאיהם יכולים להצדיק שינוי של קריטריון "האדם ההגיוני" בחוק הפלילי כך שמכורים יישפטו בהשוואה למה שמכור הגיוני, יותר מאשר לא-מכור הגיוני, היה עושה במצב נתון. ממצא כזה עשוי להביא לזיכוי או להפחתת העונש של נאשם מכור.
לנוכח הדוגמאות שהובאו כאן, עולות שאלות מעמיקות בדבר ההתייחסות של התרבות ובתי המשפט שלנו להתנהגות אנטי-חברתית. כפי ששאל חוקר המוח ויליאם ט' ניוסום מאוניברסיטת סטנפורד, האם יהיה לכל אחד מאתנו "דירוג אחריות" שיישקל במקרה שנעבור על החוק?
אם בקרוב נישא כולנו את ההיסטוריה הרפואית שלנו על כרטיס זיכרון, כפי שצופים מומחים, האם נכלול בו גם פרופיל שנגזר מידע על מוחנו ועל התנהגותנו ויתאר את מידת ההגיוניות והיעדר האחריות שלנו? האם התפתחות זו תהיה טובה לחברה ותקדם את הצדק, או שמא תזיק? האם יכרסם הדבר במושגי הרצון החופשי והאחריות האישית אם יהיה אפשר לתלות לכאורה את כל ההחלטות האנטי-חברתיות בחריגה עצבית כלשהי?
לדעתי, חשוב להפריד את התקדמות ההבנה המדעית על הקשר שבין המוח הפיזי לפעילותו הקוגניטיבית מן הדיון באחריות אישית. אנשים, לא מוחות, מבצעים פשעים. כפי שכבר הבהרתי במקום אחר, מושג האחריות האישית הוא משהו שנובע מאינטראקציות חברתיות. זהו חלק מכללי האינטראקציה החברתית, לא חלק מהמוח.
התקדמו בזהירות
על אף התובנות הרבות הנובעות מחקר המוח, ממצאים חדשים ממחקר על עבריינים צעירים מדגישים את הצורך להיזהר כשמנסים לשלב מדע כזה בחוק.
ב-2005, בתיק רופר נגד סימונס, קבע בית המשפט העליון של ארה"ב שהוצאה להורג של נאשם שרצח בגיל 17 או פחות היא עונש אכזרי ויוצא דופן. הוא ביסס את דעתו על שלושה הבדלים בין צעירים למבוגרים: הצעירים לוקים בהיעדר בגרות ואחריות; הצעירים מועדים יותר להשפעות שליליות ואין להם העצמאות הנדרשת להתרחק ממצבים לא טובים; אופיו של הצעיר אינו מעוצב כמו אופיו של מבוגר. אף שבית המשפט הבין שהוא מתווה קו שרירותי, הוא קבע שאין להטיל עונש מוות על מי שהיה בן 18 או פחות בזמן ביצוע הפשע.
במאי 2010 הרחיב בית המשפט את ההגבלה. בתיק "גרהם נגד פלורידה", הוא קבע שלפשעים שאינם רצח, עונש מאסר עולם בלי חנינה לבני פחות מ-18 נוגד את האיסור בחוקה על עונשים אכזריים ויוצאי דופן. בצטטו מידע שמסרה האגודה הרפואית האמריקנית, הצהיר בית המשפט ש"הפסיכולוגיה וחקר המוח ממשיכים להראות הבדלים בסיסיים בין מוחות צעירים למבוגרים".
אך עד כמה עקבית תמיכתם של חקר המוח והפסיכולוגיה בדעה זו? מחקר שערכו גרגורי ס' ברנס, שרה מור וס' מוניקה קפרה מאוניברסיטת אמורי בחן אם הנטייה המובהקת של צעירים להתנהגות מסוכנת נובעת מהיעדר בגרות במערכת הקוגניטיבית השולטת בתגובות הרגשיות.
הצוות בחן את התיאוריה על ידי שימוש בטכנולוגיה הקרויה "דימות טנזורי דיפוזי" (DTI) כדי לבדוק את מסילות החומר הלבן המקשרות בין אזורי בקרה שונים של קליפת המוח (קורטקס) ב-91 מתבגרים. למרבה הפלא, בצעירים שהפגינו התנהגות מסוכנת, המסילות דמו יותר למוחות של מבוגרים מאשר למוחם של בני גילם שלא נטלו סיכונים.
דימות מוח מתקדם הראה אפוא ממצא סותר להשקפות המקובלות במדע ובמערכת המשפט על כשירותם של צעירים. אם מחקר נוסף יתמוך במסקנות אלה, עשוי החוק לאלץ, מתוך הלוגיקה שלו עצמו, לשפוט עבריינים צעירים לפי אמות מידה של פושעים מבוגרים.
לחלופין, הצדק עשוי לחייב שצעירים שהורשעו יעברו בדיקת DTI או בטכנולוגיה מתקדמת יותר כדי לקבוע אם מבנה החומר הלבן שלהם דומה למבנה של מבוגרים. תוצאות בדיקה כזאת עשויות לסייע לבית המשפט להכריע בסוגיית העונש. היקף התוצאות האלה מבהיר מדוע אין בתי המשפט צריכים לשלב תובנות ממחקר המוח במערכת החוקים לפני שאוששו במחקרים רבים נוספים.
מרגשות ככל שיהיו ההתפתחויות בחקר המוח, על כולנו להתבונן בזהירות באופן שבו הן עשויות להשתלב בהדרגה בתרבות שלנו. הרלוונטיות המשפטית של תגליות של חקר המוח היא רק חלק מן התמונה. האם נרצה יום אחד סריקות מוח לבני זוגנו לעתיד, לשותפינו לעסקים או לפוליטיקאים, גם אם התוצאות לא יהיו קבילות בבית המשפט?
עם התפתחות ההבנה המדעית של טבע האדם, תשתנה מן הסתם גם עמדתנו המוסרית לגבי איך לקיים חברה צודקת. איש ממכריי אינו רוצה להיחפז לתוך מסגרת חדשה בלי שכל ממצא חדש ייבדק בקפדנות יתרה. אך איש אינו יכול להתעלם מן השינויים שבאופק.
מייקל ס' גזניגה (Gazzaniga), חבר בצוות היועצים של סיינטיפיק אמריקן, הוא מנהל מרכז SAGE לחקר התודעה באוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה ומנהל לשעבר של פרויקט המשפט וחקר המוח של קרן ג'ון ד' וקתרין ט' מק'ארתור.
The Law and Neuroscience Project: www.lawandneuroscienceproject.org
הכתבה המלאה התפרסמה בגיליון אוגוסט-ספטמבר של המגזין "סיינטיפיק אמריקן - ישראל" בהוצאת אורט.
לפנייה לכתב/ת 
