מאסטר שף: תודה לסבתא, ולריבון עולם
תוכנית הגמר של העונה השנייה של מאסטר שף הוכיחה מקצוענות וחשפה תפיסה קולינרית מעניינת מזו של גמר השנה שעברה. המנצח, אבי, הראה שהלוקאלי גובר על הגלובלי והתבלין היחיד שחסר הוא קצת ציניות. מאסטר שף התבגרה, וטוב שכך
צריך להיות נאיבי כדי להאמין ש"מאסטר שף" מגיעה לשיאי הצפייה שלה רק מפני שאנחנו מכורים לאוכל, מנומנמים ולא חושבים על סוגיות חברתיות או מסניפים נוסטלגיה לסבתא של אחרים. את פשר ההצלחה צריך לחפש במקום אחר, שכן במסגרת האילוצים, המגבלות והרדידות הכללית של שידורי המסחרית- מדובר בטלוויזיה עשויה היטב.
באותו נושא:
דעות - הטלוויזיה מאכילה אתכם לוקשים
אין כמו ערב הגמר של העונה השנייה, אמש (מוצ"ש) בערוץ 2, כדי להדגים עד כמה ההפקה המסובכת הזאת עשויה במקצוענות חסרת פשרות. אין כמו הערב הזה כדי להבליט את יתרונותיהם וחסרונותיהם של השופטים, ואין כמוהו כדי להמחיש שהפעם ניצחה תפיסה קולינרית מרתקת יותר מזו שהתגלמה באישיותה ובכישוריה של אינה קרבצי, הזוכה הקודמת. אבל העיקר הוא, שבתפר בין העונות עשו חושבים, למדו מטעויות, הגביהו את הרף - ולמרות חוק האצבע של הצלחות מסחריות הקובע שכל עונה תהיה גרועה מקודמתה, כאן אירע ההיפך. "מאסטר שף" המקומית התבגרה, וטוב שכך.
אמות המידה למשתתפים עלו פלאים, ועימן ההבנה שלא די בבשלן ביתי עם חלוקת קשב נכונה ופירוט של חומרים וגעגועים לסבתא. רק הגעגוע נותר הכרחי כשהיה, ועימו הכרחי גם טקסט התודות לבורא עולם, למשפחתי שהביאה אותי עד הלום ולאנשים שעזרו לי להגיע, שבלעדיהם לא ייתכן טקס ישראלי. לא משנה אם זה פרס אופיר, חנוכת בית כנסת, השבעת ממשלה או בר מצווה.
כי אלה הכללים: ב"מאסטר שף" כל צלחת מלאה היא טקס וכל צירוף של בצל וקינמון הוא עילה לפלאשבק נוסטלגי לילדות. כל ביצוע מוצלח של משימה הוא עדות לכך כי "אדם עובר תהליך", "מתחבר לשורשים של עצמו", "מגיע ממקום עמוק יותר", או לפחות "עובר שלב במסע". התבלין היחיד שנעדר מהעיסה הרגשית המהבילה הזאת הוא מעט ציניות. מתברר שהעם לא דורש ציניות ואפילו לא רוצה אותה בכלל, כפי שהבינו כבר מזמן בקשת.
כך שערב הגמר מספק בדיוק את הדרישה ומשום כך כפוף לעולם המונחים של ערוץ 2, היה מוצלח ביותר, מקצועי וחף מתקלות, מושקע ומנצנץ ועם זאת עממיקו, מותח עד קצה גבול הפאוזות הארוכות של השופטים ומגוון, עד כמה שמילוי דלעת ערמונים בחתיכות בשר יכולה להיות מגוונת.
בעיני, זהותו של הזוכה משמעותית יותר מכל אלה. הרי השיח הקולינארי העכשווי מקיים מתח בין הגלובלי ללוקלי, והאחרון מתחיל לנצח. "גלובלי", לענייננו הוא כמובן עמנואל. האיש שטעם מכל המטבחים שאל-על מציעה לטייסים המתמידים, האיש במבשל כאילו אין לאדם תרבות ומסרות מובחנת כלשהי, הכל הולך, בתנאי שיש דרכון ואפשרויות כספיות והעיקר הביצוע.
בגישה הלוקאל-פטריוטית, מסורת קולינארית היא עניין של גיאוגרפיה ואקלים ייחודיים, אילוצי דת וזמניות חומרים מקומיים, העברה בין-דורית וניצול חכם של יתרונות היסטוריים, לצד חדשנות מתונה. מנת הגמר של אבי, האיש ומילוי הטחול, עשה פשוט הדגמה מושלמת לתהליך מחשבתי שמעסיק שפים רציניים בעולם כולו. נצחונו הוא גם ניצחונה של מסורת בישול עתיקה לצד ניצוץ של בישול ייחודי. שני אלה ודאי יביאו את הצופים למסעדה שייפתח, ובה גם אליהב יוכל לעצב את המנות ושניהם יודו לריבון עולמים ולאמא לצלילי הקופה הרושמת.
כמה מילים על השופטים: חיים כהן ומיכל אנסקי הם באמת הקרם דה לה קרם
של המיינסטרים. הם מוכיחים שוב שתמיד אפשר לרתק אנשים למסך בנעימות ובאדיבות, בלי לקלל, להצחיק אותם בכוח או לשרשר מילים גסות. יונתן רושפלד עדיין זקוק לזמן מסך נוסף כדי להיפטר מהעציות שלא מאפיינת אותו מחוץ לטווח המצלמה. איל שני יישאר לנצח האיש היחיד בעולם שיכול לומר "גורל" ו"עגבנייה" ברצף במשפט אחד, מבלי לצחוק על עצמו.
די בשופט יחיד שעושה טלנובלה מירקות, וטוב יעשו ההוגים של ההפקה אם ימנעו מהמתמודדים, בעדויות המביכות שהם נאלצים לדקלם למצלמה, לדבר כמו שני. וכל היתר, כאמור, היה טוב עד כדי כך ששוב שכחנו כי "המאסטר שף של ישראל" הוא תואר חסר כל תוכן, וכוחו נובע רק מכוחה של הטלוויזיה להמליך מלכים - שכולם אוהבים את אמא, מתגעגעים לסבתא, מתפללים לבורא עולם ובוכים כשצריך.
