"רביעי בערב" של הדיה: כל המשפחות אומללות
"רביעי בערב" של יעל הדיה עוסק בקבוצת הורים בטיפול. על אף אמינותן המשוערת של הדמויות, הן נתונות לחסדו ולשבטו של נרטיב ספרותי מוגבל ופרוידיאני למדי. ביקורת
לו אלוהים היה מצוי רק בפרטים, הרי ש"רביעי בערב" של יעל הדיה יכול היה להיות ספר טוב. אוסף הדמויות הבוגרות שבו, הם אנשים הנפגשים מדי שבוע עם פסיכולוגית החביבה על התקשורת וידועה בשיטותיה הלא-קונבנציונלית, לכאורה כדי לדון בבעיות ההורות שלהם. יש גם אוסף קטן של דמויות ילדים, שמלכתחילה מהווים סוג של מושא עקיף בעלילה, למרות שעל פי המונולוגים של הוריהם, ראו איזו אירוניה, הם דווקא הנושא.
בין הגיגים על ההורות שאיננה רק האושר הגדול לו ציפו, כי אם מצע פורה לצמיחתן של חרדות קשות, החלטות שגויות ואפילו אלימות גם כלפי הילדים - כל אחד מן ההורים המטופלים מבצע פלאשבקים מרובים לעברו כדי לגלות שם, איך לא, שהיו לו הורים שהורשו לו את החרדות, הטעויות, האלימות וכל השאר, באשר היו הורים מאוד לא טובים, למרות שכמה מהם ממש השתדלו.
ארגז הכלים של הדיה דומה לזה ששימש אותה ב"עדן" וב"תאונות". הדמויות נבנות מתוך תנועה ועשייה, ומדווחות במונולוג הפנימי שלהן על מהלכיהן, אפילו אם הם קטנים נורא ויוצרים רצף של "קמתי, התרחצתי, התלבשתי". הדמויות גם מדווחות כיצד התרשמו מדמויות אחרות שפגשו במהלך הטיפול, כך שלא כל האינפורמציה שהקורא שואב אודותיהן היא פרי של וידוי.
עם זאת, הבחירה במונולוגים המתחלפים לא רק מסייעת לקידום העלילה,
אלא גם מכבידה על הקורא כאשר הם נמסרים מפי הדמויות בתבניות דומות מדי אלה לאלה, במבנה משפט אחיד שהופך מעיק דווקא ככל שממשיכים לקרוא, ונדמה שכבר השלמנו פרטים די הצורך לחוות דמויות עצמאיות ומובחנות. במיוחד בולט הדבר בדמיון בין לשונות הגברים והנשים בספר, שמובחנים זה מזה רק על פי נכונותם של הגברים לקלל.
לגלות את האור
זה היה יכול להיות רומן מרתק על הורות. אין בספרות המודרנית - עברית או בכלל - יותר מדי כאלה, למרות שמזה עשורים אחדים מרכזיותו של הילד בחברה המערבית הופכת את הנושא לנתח-חיים משמעותי במיוחד. בנוסף, בעידננו אין "משפחות אומללות", אף על פי שהן עדיין אומללות כל אחת על פי דרכה. יש רק הורים שטרם גילו את האור, הלא הוא הטיפול.
לא במקרה נפתח הספר במונולוג פנימי של זוהר, אמא יחידנית לאביגיל ההיפוכונדרית בת הארבע, בו היא מדווחת (למי?) על חלום במהלכו סופר-נני מבקרת בביתה ומבקרת קשות את ההורות שלה.
החלום הזה הוא פנטזיה של יותר מדי הורים בני זמננו, המבקשים לעצמם מין פיה מרושעת שכזו, חכמה ופותרת בעיות במחי שרביט ומצלמה. אבל כל הדמויות שהדיה טווה מייחלות ליותר מזה, וכלן עד אחת, כולל אילן שמתנגד לטיפול כי כבר חווה אחד כזה, מגיעות בצייתנות למפגשים של רביעי בערב, שם, כאמור, יגלו ראשית את עצמם ואחר כך את ילדותם והוריהם ויבינו שהכל דטרמיניסטי ופרוידיאני.
אם אמא שלך נטשה אותך ונעלמה ונשארת לבד והיית אמורה לשמח את אביך ההיפוכונדר, ברור מדוע תבחרי להרות וללדת ולגדל ילדה לבדך, ואז הילדה תהיה היפוכונדרית. עוד ברור מדוע אב שטוף תאווה מינית הרסנית מוריש את התאווה לבנו אילן, ומדוע דני, בנו של אב נוטש (שני הורים נוטשים זה קצת יותר מדי לספר אחד) סובל מרגשי נחיתות קשים שמובילים אותו להתנהגות מינית קיצונית - אונס של ממש, וברור שהוא חווה דחייה פיזית קשה מצלמה ודמותה של גליה שהיא נורא שמנה, בדיוק כמו הנערה שדני אנס בנערותו-שלו, ועוד ברור שגליה שמנה כי ההורים שלה נדנדו לה כל יום מימי חייה על משקלה, ואת התיעוב העצמי שלה היא נידונה לחוות לגמרי לבדה ובלי פתרונות.
עלמה, הפסיכולוגית הלא-קונבנציונלית, היא היחידה שלא תשוב במונולוגים שלה ממש עד לילדותה, אבל גם היא תפרוש בפנינו מארג חיים שמסביר במקצת מדוע היא מי שהיא, ובתוכו אחת הסצנות הקשות והיפהפיות שבספר - ספוילר לא יתאים כאן - אבל גם בסופו של המונולוג הזה היא תאשר לא מפוענחת, מתוארת בעיקר על ידי מטופליה: גם הילדים יישארו לא מפוענחים, למרות תשוקתם העזה של ההורים לתייג: האם מיכאל, בנו של אילן, הוא ילד אלים וזעף בגלל הפרעת קשב וריכוז לא מאובחנת? האם סיון באמת אנורקטית ואם כן למה? האם בתו בת ה-15 של שני אמורה לקיים יחסי מין עם חברה החייל או לא? האם כל ההורים הללו נידונים לשוב ולצרוב צלקות בנפשות של ילדיהם, בדיוק כפי שעשו הוריהם להם?
כל זה, כאמור, יכול היה להיות מרתק, לו אלוהים, כלומר, אותו כוח מסתורי שהופך מלים ליצירת אמנות, היה נוכח לא רק בסצינות אגביות ואסתטיות ומעניינות בפני עצמן (כמו החוויה ההומואירוטית של זוהר, כמו כמיהתו של דורי לנער ערבי שהיה בחייו לרגע, כמו נסיעה בגשם של אילן עם מיכאל,הילד האלים) אלא גם בתמונה הגדולה. חיפשתי ולא מצאתי אותו שם, והעדרו הוא הסיבה לחולשה הבסיסית של הספר.
פסיכולוגיה פרוידיאנית וספרות הם שני תחומי דעת שראוי שיימצאו בקטבים מנוגדים של אפשרויות התיאור של הנפש. גם אם כל טיפול הוא חוויה אישית ומיוחדת, הנפש המטופלת היא קונסטרוקט שעבר רדוקציה איומה והפך לשק של דחפים, יצרים ועכבות מכורח ההיסטוריה הכפויה של האדם.
רגש, עומק ופרויד
כשסופר מבקש לתאר את הנפש ולהניע את העלילה בשפה ובנרטיב פרוידיאני מובהק,
הוא עשו לזכות באהדה גדולה של קוראים רבים שזו שפת הדיבור שלהם, כשהם נוגעים בנפשות של עצמם ושל אחרים. במלים אחרות: אני צופה לספר הצלחה גדולה וגם ביקורות שיקשרו לו את התארים "רגיש, ו"עמוק".
עם זאת, משהו עצום בגודלו הולך כאן לאיבוד בבחירה שכזאת: היכולת ליצור דמות ספרותית שהיא אינדיבידואל, אדם שלם ואוטונומי, מצויד גם במצפון ומוסר, כוח רצון וגחמות, ואפילו אנרגיות הרואיות ממש. הדמויות של הדיה, על אף אמינותן המשוערת, אינן יכולות להיות אנשים שכאלה מפני המחברת הפכה אותם לתיאורי מקרה: הן מורכבות יותר מבחינה מילולית, הן מלאות בפרטים קטנים שהופכים אותן לתלת מימדיות, אבל הן נתונות לחסדו ולשבטו של נרטיב שהוא, מבחינה ספרותית מוגבל למדי.
בסופו של דבר, נשארנו עם "אמי, אני" של ננסי פריידיי, ספר שציית במלואו לחוקי הנרטיב הזה, ושוכפל כאן בשינויים מחוייבים כדי להכיל אוסף של דמויות. תסלחו לי אם אני עדיין מעדיפה משפחות שכל אחת מהן אומללה על פי דרכה, ולא על פי דרכו של פרויד. תסלחו לי אם הדיה מתפרשת כאן בעיני כמין סופר-נני של הספרות.
"רביעי בערב", מאת יעל הדיה. הוצאת עם עובד. 464 עמ'
