הפלאפל של אמיר בן-דוד

התאהבתי בג'ון לנון של חנוך פיבן ברגע שראיתי אותו. זה היה בתחילת השבוע הראשון של דצמבר 2000. בחוץ ירד מבול אבל במרתף שבו עבדה אז המערכת של מוסף "הארץ" היה חמים ונעים. העורך היה אודי אשרי, אני הייתי עורך המשנה שלו, אורנה אושרי המעצבת. סגרנו גיליון שיראה אור בשמונה בדצמבר 2000, יום השנה העשרים לרצח ג'ון לנון.

לנון בגרסת הפלאפל. עטיפת "פלאפל אוסלו"

כתבת השער היתה שלי: עדויות וצילומים חדשים שפרסם צלם קנדי בשם פול זלצמן סיפקו תירוץ לכתבת מגזין מקיפה על הרפתקאות הביטלס ברישיקש שבהודו. על השער צילום תקריב של לנון, מזוקן, שרשראות פרחי יסמין על החזה. ובפנים: ארבעה עמודים המסתיימים במדור השבועי של חנוך פיבן, שהתבקש באותו שבוע לצייר את ג'ון לנון.

הציור של פיבן סחט מפי אנחת התפעלות. לנון של פיבן עשוי נוצות לבנות, כמעט שקופות, התוחמות כשיער ארבע פריטים: שני עפרונות צבעוניים כגבות עיניים, מסגרת של משקפיים עגולים ויונה לבנה עם מקור אדום כאף ופה. מינימליזם אפקטיבי. סטרילי ובכל זאת נוגע ללב. מדויק. ההתלהבות שלי לא הותירה את פיבן אדיש. כעבור יומיים הוא הביא לי את הציור ממוסגר וחתום. מאז הוא תלוי בכניסה לחדר העבודה שלי.

רוצים לקרוא פרק מ"פלאפל אוסלו"? היכנסו לכאן!

כמעט עשר שנים חלפו. אודי אשרי נפטר. פיבן עבר לברצלונה. אני עזבתי את המוסף ואחרי קדנציה כעורך "טיים אאוט תל אביב" עזבתי גם את עריכת המגזינים. הרומן הראשון שלי, "על גג העולם", ראה אור. אני מנסה למקד את האנרגיות היצירתיות כדי להתחיל לכתוב רומן שני. נאחז בבדל רעיון שצד את עיני ומצית את דמיוני - ידיעה חדשותית שפורסמה ב"ניו יורק טיימס" ולפיה גורמים בעולם הערבי שוקלים להגיש תביעה לבית הדין של האיחוד האירופי בטענה שישראל גורפת רווחים ממכירת פלאפל, חומוס ומטבוחה - למרות שאלה בכלל מאכלים ערביים.

במגירה ליד המיטה אני מחזיק פנקס "מולסקין" שחור גדול שאני משרבט בו רעיונות.

ב-31 במאי 2009 אני פותח דף חדש. בראשו אני כותב את השם שילווה אותי מאז - פלאפל אוסלו - ומתחתיו כותב "תשתית לרומן". אני חוזר לעמודים ההם עכשיו ומופתע לגלות שרבים מהרעיונות שעלו כבר בהתחלה, התגלגלו לבסוף גם אל הרומן שראה אור החודש: טיול של שני גברים מסביב לאנאפורנה בנפאל; ביקור ברישיקש בעקבות הביטלס; ציטוטים מ"פר גינט" של איבסן; מופע של סטיריקן אמריקאי שמלגלגל על הקטנוניות של הישראלים והפלסטינים; עורך דין ש"מדבר בביטחון מלא גם על נושאים שהוא לא מבין בהם דבר".

אני אפילו מוצא, פה ושם, משפטים ששרבטתי בפנקס ושהגיעו כמעט בשלמותם לספר, כמו המשפט על "הכמיהה להיות חלק ממשהו גדול כל כך, שעצם גודלו הוא זה שהופך אותו לבעל משמעות".ויש גם המון רעיונות שנזנחו בינתיים. למה רציתי שאביו של הגיבור יעבוד במכון לשימור זרעים ויערוך מחקר על זרעי חומוס בעולם? למה התכוונתי להפגיש בין שני גיבורי הספר שלי דווקא בתל חי, במלחמת לבנון השנייה?

בהתחלה התכוונתי לקרוא לגיבור שלי "עופר גינצבורג", שם שבתוכו מקופל השם הנורבגי

"פר גינט", שיש לו משמעות רבה בספר. אבל יום אחד הרמתי את העיניים והציור של פיבן, שתמיד היה שם, הכתיב לי את הדרך. התבוננתי בציור וראיתי את הגיבור שלי: הבנתי שיקראו לו לנון. הבנתי שהוא יוולד בשמונה בדצמבר 1980, ממש ברגע שג'ון לנון נורה למוות במנהטן. הבנתי שאביו, אלבר, יחליט לקרוא לבנו לנון על שם אליל נעוריו, ושהשם הזה יכתיב את גורלו של גיבור הספר שלי. את הקרע בנפשו. את חוסר השקט שלו. את סופו המר.

הציור של פיבן השלים את המסע שלו אל כריכת "פלאפל אוסלו" שלי ואל הפסקה השנייה בעמוד 49. פסקה שמתארת את רגע הלידה של גיבור "פלאפל אוסלו" ואולי גם את רגע הלידה של הספר עצמו: "כלפי חוץ אלבר התאמץ להישמע נחרץ, אבל בינו לבין עצמו גם הוא לא הבין מנין גייס כוחות להתעקש על עניין משונה שכזה. החיזיון ההוא, שעליו לא סיפר לאיש מעולם, לא היה יותר מאשר מחשבה תועה שהבליחה לרגע במוחו. תמונה חדה ובוהקת ומסנוורת שעלתה בעיני רוחו כששפתיו מלמלו "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב".

היה שם ראש של גבר ששערותיו עשויות נוצות לבנבנות, כמעט שקופות, עם גבות עיניים מעפרונות צבעוניים ומתחת להם משקפיים עגולים המונחים על אף בצורת יונה לבנה שמקור אדום מזדקר ממנה. הוא ראה דג מת נעוץ על קרס שממנו נמשך חוט דקיק אל כפות ידיים ללא גוף, ושפתיים צרות, משוחות שפתון אדום, שלחשו "Imagine".

"פלאפל אוסלו", מאת אמיר בן דוד. הוצאת חרגול עם עובד. 323 עמ'.