מטס של תקווה
קבוצת צעירים החולים בסרטן התגברה על כאבי הגוף ומכאובי הנפש, וחבריה הטיסו בעצמם מטוסי אולטרלייט, במסגרת יום כיף שאורגן בידי עמותת "זכרון מנחם". אחת המתנדבות בעמותה, חולת סרטן בעצמה, כותבת חוויות מהקוקפיט
אני חולת סרטן מזה כ-15 שנים. לאחרונה החלטתי להקדיש את חיי להתנדבות בעמותת 'זכרון מנחם', ארגון שקיים זה 21 שנים ומטפל בכלל אוכלוסיית ישראל בכל מה שקשור בסרטן, ופועל בכל בתי החולים בארץ. במסגרת התנדבותי בארגון הצטרפתי לאחרונה ל-35 צעירים חולי סרטן שהגשימו חלום והטיסו בעצמם מטוסי אולטרלייט.
העמותה ארגנה את הפעילות המיוחדת הזו כיום כיף, אחד מני רבים, לצעירים החולים. הצעירים הגיעו מוקדם בבוקר למתחם בית הספר לטיסה iFly שפועל במנחת שסמוך לסופרלנד בראשון לציון. את פניהם קיבלו מדריכי הטייס וצוות ההנהלה שדאג לפינוקים בדמות ארוחת בוקר אישית מלכותית כשההקפדה הייתה על מרכיבים בריאותיים.
כללי הבטיחות הוסברו לנוכחים ולאחר מסדר חלוקת כדורים נגד בחילות פנו החבר'ה למנחת, שם חולקו למטוסי האולטרלייט כשכל אחד מלווה במדריך טיסה. הצעירים קיבלו הסבר על המטוס, לוח המכוונים, מוט ההילוכים, הדוושות, וכמובן הצפי של מהלך הטיסה.
ההקפדה על כללי בטיחות עוררה התפעלות. מפקחת בטיחות שהתה כל העת במתחם ולא ויתרה לאף אחד מאיתנו. לא עזרו הבדיחות המקאבריות של הצעירים על כך שהם חברים בכת הסרטן והכל קטן עליהם.
תוך דקות מרגע הגעת הצעירים למתחם התמלאה רחבת המנחת במטוסים שחיכו לתורם להמריא, כשבכל אחד מהם טייס ולצידו צעיר חולה סרטן. המראה היה מרגש, שורה של מטוסים ממריאים האחד אחרי השני לקול תשואות אלו שנותרו למטה.
היו כאלו שפחדו לטוס (כמוני לדוגמא), ותוך שניות הקיפה את הפחדנים חבורה של מעודדים שהזכירו להם מה הם עברו וכמה הם חזקים וגיבורים ואמיצים. לבסוף כולם כולל כולם טסו. תשואות העידוד הרמות שלוו בקריאות שמחה מכל הנוכחים, להן זכו הנוחתים חיממו את לב כולנו. ללא ספק מדובר בחבורה מגובשת ותומכת.
כחולת סרטן, הפחד שלי מהטיסה נבע מניתוק הרגליים מהקרקע . קרקע, בממד הסמלי (ולא רק) מעניקה לי יציבות, שליטה במצב, תחושה של נורמליות מסוימת. כל עוד אני חשה את הקרקע תחתי - הכל בסדר. ברגע שזה נעלם אני נזכרת מה באמת יש לי, וההתגברות על הפחד הוסיף לי המון. זה לא שלא טסתי אף פעם, אבל אני לחלוטין לא אוהבת את זה ותמיד מחכה לרגע שבו אנחת ואחזור לשליטה.
לקחת את החלומות צעד קדימה
חזרתי הביתה וצרחתי לבעלי :”עשיתי את זה! לא רק שטסתי במטוס, אלא גם הטסתי אותו בעצמי”. תחושת הגאווה העצמית שלי הייתה בשמיים, תרתי משמע, ואני מניחה שכל הצעירים חשו תחושות דומות. גם מי שלא פוחד לטוס מן הסתם לא הטיס מטוס בחייו, והאפשרות הזו לגעת בשמיים, ושוב בתרתי משמע, היא הרגשה של חלום נכסף.
'זכרון מנחם' אוהבים להגשים חלומות לילדים ולבוגרים שלהם. הידיעה שאתה חי על זמן שאול לרוב מקבעת את רגליך וחלומותיך, אבל ב'זכרון מנחם' יודעים לקחת את החלומות צעד אחד קדימה ולממשם. מבחינתי, הטיסה, לא הייתה הגשמת חלום, זה היה בפירוש התגברות על מחסום, על פחד, על נקודה רופפת אצלי.
הצעירים הודו לעשרות הטייסים שהתנדבו להעביר להם שעה של כיף וחוויה שתשכיח מהם קצת את הטיפולים והסבל היום-יומי שהם חווים. להיות חולה סרטן זה לא הדבר הכי מרנין ומשעשע שיש, ולאו דווקא בגלל הכאבים הבלתי פוסקים.
'סדר היום' שנכפה עליך מרגע גילוי המחלה הוא זה שהופך את הכל לקשה. הבדיקות, הטיפולים, ההתמודדות עם הפחדים האישיים לצד חבישת המסכה התמידית ש'הכל בסדר', וזאת כדי שאלו שמסביב יוכלו לחזור לקצב נשימה רגיל – מעייפים לא רק את הגוף, ופעילות שכזו בהחלט מאווררת את החיים. האפשרות לרחף מעל הכל, ולו למספר דקות, היא מתנה ענקית.
אני חושבת שחולה סרטן נמצא במצב בו הוא דומה למריונטה. אתה לא יכול להיות עצמך, אתה חייב לעשות מה שהרופאים אומרים לך, האחיות, הפסיכולוגים, ההורים, המשפחה, החברים - כולם רוצים את טובתך ואתה בכלל לא פקטור.
אף אחד מאיתנו לא באמת מעז לחלום, להיות 'הוא של פעם', של לפני כל הבלגן, והטיסה הזו איפשרה לנו להיות מי שהיינו פעם: צעירים בריאים ורגילים שיכולים לחלום ולהשיג את כל המטרות בלי לפחד שהיום הוא היום האחרון בחיינו.
"אחרי המחלה הכל קטן עלי"
בעמותת 'זכרון מנחם' הבינו כי קבוצת החולים בני ה- 20-30 היא קבוצה ללא מענה, כלומר אין גוף שמטפל בהם כמו בילדים, והחליטו לפני כשנתיים לקחת אותם תחת חסותם, כפרויקט נוסף של האגודה.
הגילאים האלו הם גילאים מורכבים. זהו השלב הגילאי שבו בדרך כלל יוצאים לחיים עצמאיים, יוצרים קשרים ומתמסדים. לצעירים החולים התהליך מורכב ורצוף מהמורות. כיום עמותת 'זכרון מנחם' הינה היחידה המספקת מענה לשכבת גיל זו.
אחת לחודש נפגשת הקבוצה ליום גיבוש שנותן להם כוח להתמודד עם הקשיים שמתלווים למחלה. הקבוצה כוללת כ-40 צעירים וצעירות חילוניים, דתיים חרדים וערבים מכל הארץ, ומהווה מעין משפחה תומכת לחבריה.
בין המשתתפים בקבוצת הבוגרים שהיו במטס ישנם כאלה עם סיפורי חיים מעוררי השתאות: טל בושרי, בת 24 מבאר שבע חולה כבר פעם שלישית בסרטן בבלוטת התריס, וממשיכה להילחם בכל הכוח. טל, המצחיקה של החבורה, סיפרה שחיכתה לפעילות הזו במשך כל השבוע, כי היא יודעת שכל פעילות של 'זכרון מנחם' היא כיף גדול. לדברי בושרי, המתנדבים ובנות השרות של 'זכרון מנחם' הפכו זה מכבר לחברים אישיים. אין תחושה של מדריך- חניך, אלא של משפחה אחת גדולה, כולם מדברים באותה השפה.
היא סיפרה לי בהתרגשות שבשבוע שעבר היא עברה ביופסיה בהדסה עין כרם וחמישה מהמדריכים ומבנות השרות, שחלקם כבר סיימו את השירות – הגיעו וליוו אותה בבדיקה הקשה ומבחינתה זה היה ההבדל בין יום קשה ומפחיד ליום של חברותא ושמחה. המטס עצמו עבורה היה חוויה אדירה ועוד הוכחה שהיא מסוגלת לעשות הכל.
מורן קורמן, היפהפייה בת ה- 25.5 מקרית חיים, דור שלישי למחלת סרטן השד, סיפרה אחרי המטס שהתרגשה עד דמעות. היא לא פחדה 'כי אחרי המחלה הכל קטן עליה', אבל החוויה הייתה אדירה , תחושה של התעלות מעל הכל וכמובן 'אין על זמזמ' (זמזמ הוא כינוי לכל החבר'ה של 'זכרון מנחם').
שמחה בן מעש בת 23 מבית שאן שעברה השתלה לא מזמן, ומבחינתה היא כבר לגמרי בריאה. היא לקחה על עצמה את תפקיד "מחלקת התרופות" ונתנה לכל אחד את מה שמתאים לו. זה מדהים לראות כמה ידע רפואי רוכשים במסגרת המחלה הזו.
לדברי שמחה, היא לא הייתה עוברת את המחלה, את ההשתלה וההחלמה בלי 'זכרון מנחם'. הטיול להולנד לפני כחודשיים נסך בה את הכוח לנצח את המחלה.
אין ספק שהיכולת להתמודד עם המחלה הזו קשורה קשר ישיר למצב הרוח ולחשק שלנו לחיות ולהיאבק, ופה, החבר'ה קיבלו מנה אדירה של חיים, וגם אני. תודה לכל העושים במלאכה המבורכת.
לפנייה לכתב/ת 
