"הגבר שמעולם לא הייתי": ראיון עם אורי לברון
בספרו החדש, "הילד הלא נכון", מתאר לברון חבורת גברים שמתמודדים עם משבר אמצע החיים באמצעות מפגש עם ילד מופרע, פייסבוק ומוות בטרם עת. בראיון מיוחד ל-ynet הוא מודה: "הילד המפחיד מבית הספר, מפחיד אותך גם כשאתה בן 40"
נדמה שאורי לברון כבר עשה הכל בחיים. גדל ברחובות תל-אביב ותפקד כחנון התורן בחבורת ילדים פושטקים. היה מדריך בצופים ויו"ר מועצת התלמידים של גימנסיה הרצליה. התייתם מאב מגיל מוקדם. השתתף בקורס צוערים של משרד החוץ. עבד כמלצר, דילר בקזינו, דייל באלעל, קריין, עוזר קונסול וקופירייטר. חלה בסרטן. החלים ממנו. הפך להיות שותף במשרד הפרסום המצליח "אדלר-חומסקי".
מאחורי לברון קריירה מרהיבה בתחום הפרסום, באמצעותה העניק לעולם קמפיינים בלתי נשכחים כמו המרק המתקפל של קנור, או הסיסמה האל-מותית "בננה, פצצת אנרגיה צהובה", ואין ספור חוויות.
אורי לברון. מגשים את החלומות(צילום: אריק סולטן)
אך לצד כל הפעילויות האלה וכמות כריזמה ורעיונות שמתאימים לקבוצת שחקני תיאטרון, היו ברקע גם מספר חלומות שטרם התגשמו. כמו לכתוב ספרים. אבל אצל לברון, מסתבר, חלומות הם לא ממש בעיה. הוא פשוט מגשים אותם.
- רוצים לקרוא פרק מספרו של אורי לברון? היכנסו לכאן! עוד תרבות גם בעמוד הפייסבוק של ynet תרבות ובידור
"כשהייתי ילד, חשבתי שכשאגדל אהיה סופר", הוא מספר. "נולדתי וגדלתי ברחוב בלוך, והייתי הילד הטוב בחבורה של ילדים מופרעים ופסיכים. אבל אף פעם לא הלכתי מכות. התובנה שגברים באמצע החיים מתחילים ללמוד קרטה ושוכחים שהם בעצם קוקסינלים פחדנים, מאוד מאפיינת גם אותי. להחליט לרכוב על אופניים, להרים משקולות בחדר כושר, להרגיש שעכשיו תהיה הגבר שמעולם לא היית. אבל לא חשוב כמה אתה מתאמן, בסוף הילד המפחיד מהתיכון או מבית הספר ימשיך להפחיד אותך גם כשאתה בן 40".
"הכתיבה היא נס"
התובנה הזו הובילה את לברון, קצת אחרי אמצע החיים, לכתוב את ספרו השני "הילד הלא נכון", שנפתח במפגש אקראי של אביעד פוקסמן (פוקסי), מאמן אישי (קאוצ'ר) בורגני, רמת שרוני וחנון אמיתי, לבין הילד המופרע של השכונה - מפגש ששולח אותו עמקו אל תוך משבר אמצע החיים וגם למסע. אל המסע הזה מצטרפים שני חבריו הטובים, שכל אחד חווה משבר מזווית אחרת. תומר, טייס קרב לשעבר ומפתח משחקי מחשב בהווה שמתמודד עם האבל הקשה על אשתו שמתה מסרטן, ושמלצר, מנהיג החבורה, בעל מכבסה מקומית, שמתמודד עם תסכול בקריירה ובזוגיות.לפי סיפור החיים שלך, נדמה שאין דבר שאינו בר השגה עבורך.
"השגתי הרבה, זה נכון, אבל אני לא יודע אם הגעתי רחוק בחיים", הוא מחייך ומסביר, "הרי להגיע רחוק זה להיות מאושר, לא? אני נהנה לעבוד בפרסום כי זה מקום שהיכולות הוורבליות שלי משתלבות עם הרעיונות שלי. אבל הכתיבה היא נס מבחינתי. זה ממש מקרה קלאסי של 'יגעת ומצאת' - תאמין. אבל עדיין, אני לא מעז לקרוא לעצמי סופר. אני אדם יוצר שכותב ספרים".
עטיפת "הילד הלא נכון". מי הגבר האמיתי בסיפור
משרד "אדלר חומסקי" בו שותף לברון הוא ממשרדי הפרסום הגדולים והחזקים בארץ, שאחראי בין השאר על הקמפיינים של בזק עם גידי גוב, פלאפון, בנק הפועלים עם ארז טל ועלמה זק. אולי העבודה במשך שנים רבות בענף גרמה ללברון לכתוב את ספרו הראשון, "חצי הוכחה", שיצא לפני כשנתיים נהיה לרב מכר, ותיאר סיפור מתח על רקע עולם הפרסום.
אבל נדמה כי בספר הזה הוא הלך צעד אחד קדימה, או אולי אפילו יותר מצעד אחד, ויתר על עלילת המתח, ובחר לכתוב דרמה פסיכולוגית משעשעת, שמעמידה למבחן את הגבר הישראלי הממוצע על כל גווניו, ברומן שעוסק במערכות יחסים, בגידות, בחירות מקצועיות, וגם בילד הזה שגדל להיות איש מצליח, אבל מעולם לא העז ללכת מכות.
אז בכתיבת "הילד הלא נכון" פירקת את משבר גיל ה-40?
"אני מביא בספר הזה סיפור של תסכול. משבר גיל ה-40 שקורה גם לגברים וגם לנשים, הוא הגיל שבו אתה מגיע לרגע בו אתה מבין שזהו. זה הבית שלך, זאת הקריירה זאת האשה, והשינוי הכי גדול שתעשה בחיים מעכשיו זה להחליף רכב. ואז אתה מתחיל לשאול את עצמך אם אתה מרוצה. כל אחת מהדמויות בספר מתמודדת עם חוסר היכולת שלה להיות מי שהיא חשבה שתהיה, כמו שכתבה רחל המשוררת: 'וזהו, לזה לשאת עיניים כלות?'".
ג'ינג'י קטן ונקמן
נדמה שדמותו של אביעד פוקסמן היא הדמות שהכי קרובה ללברון בחיים עצמם. חי ברמת השרון, מבוסס כלכלית וחנון לשעבר. "פוקסמן הוא הגי'נג'י הקטן, העצבני והנקמן שמסתתר בתוכי. המחשבה המוטעית שלו, שהוא יכול להתערב בחיים של אחרים ולהציל אותם, מאפיינת גם אותי".בחרת להעמיד את הדמות שלו מול ילד קטן ומופרע, שמהווה מראה לכל מה שהוא לעולם לא יהיה.
"זה נבע מכך שרציתי להתייחס לדור הילדים הנוכחי ולאלימות שלהם. לפני כתיבת הספר הייתי בבריכה ברמת השרון עם הבן שלי.
פרק מתוך ספרו של לברון
"הילד הלא נכון" מאת אורי לברון
אורי לברון
שלושה גברים במשבר, ילד אחד בלי גבולות, נסיעה ללאס וגאס ונקודת רתיחה שתסכן את החברות. בואו לקרוא פרק ראשון מספרו של אורי לברון "הילד הלא נכון"
"הנושא של עימות עם מישהו שאין לו גבולות, הוא עימות שהכישלון שלו ידוע מראש. מדובר על זעם אימפוטנטי של מישהו שרותח מזעם אבל אין לו מה לעשות, וזה חוסר אונים שעניין אותי לכתוב עליו. זה כמו שאתה נוסע בכביש ואתה רואה מישהו עובר עבירת תנועה איומה ומסכן חיים, לפעמים את החיים שלך, ויש לך את הדילמה אם לפתוח חלון, להגיד את דעתך ולהשיג צדק, מול הפחד הפיזי האמיתי. לרוב אתה מוצא את עצמך לא עושה כלום, אלא אם כן אתה מאבד שליטה".
איבדת שליטה פעם?
"בוודאי. קרה לי פעם שיצאתי מהאוטו וצעקתי על נהג כזה באמצע הצומת ברמת השרון, והנהג הזה לשמחתי רק סגר את החלון כי הוא כנראה נבהל, וחיכה לאור הירוק. אבל הצעקות שלי היו כל כך מחרישות אוזניים ששתי דקות אחרי זה קיבלתי טלפון מעורך הדין שלי ששאל אותי עם אני צריך ייעוץ משפטי כי הוא שמע את הסצנה שלוש מכוניות מאחורי. באוטו היו אז אשתי והבן שלי שהיה אז תינוק, ובסופו של דבר הצטערתי על התגובה שלי כי המשפחה שלי נבהלה והאירוע הזה היה יכול להיגמר בצורה איומה".
בספר הראשון שלך, הגיבור חולה בסרטן שלא יהרוג אותו. בספר השני אתה כבר כותב על התמודדות עם אבל אמיתי.
"הפחד ממוות בטרם עת מלווה אותי כי אבי נפטר בגיל 52 מהתקף לב, בבית, בפניי ובפני אמא שלי, ביום שישי ב-07:00. הוא התעורר, ביקש ממנה להעיר אותי וקיבל התקף לב במקום. כך שאם היה לי איזשהו רצון למרד הוא נגמר. תמיד הייתי החננה של המקובלים, בחבורה הכי מקובלת על של התיכון, אבל לא מופרע. אני אחד כזה שרוקד על שתי החתונות, גם בכתיבה ובעבודה בפרסום אני כזה. אוהב לשלב".
חיידק הכתיבה המדבק
את תהליך כתיבת הספר הראשון שלו, ליווה הסופר אשכול נבו, שהיה בעבר קופירייטר חרוץ, רציני ומבריק שעבד אצל לברון במשרד. "לאשכול היה שילוב נדיר של איכויות והוא היה קופירייטר מצוין, שיום אחד ביקש ממני יום חופש בשבוע כדי לכתוב את הספר הראשון שלו, 'צימר בגבעתיים'. מיד התמלאתי קנאה, כי אני כל החיים חלמתי להיות סופר, אבל פרגנתי לו על החלום, ובהמשך הוא עזב את העבודה בשביל להיות סופר ולהדריך סדנאות כתיבה. אשתי אמרה לי 'למה שלא תלך לסדנה של אשכול ותכתוב גם?', אבל אני חשבתי שאני לא צריך סדנה בשביל לכתוב ספר."ואז עובד אחר שלי, שהיה מעצב גרפי שהמילים אינן כלי עבודתו, בוריס זיידמן, הלך לסדנה של אשכול והוציא ספר שזכה בפרס אקו"ם, 'המינגווי וגשם הציפורים המתות'. אמרתי לאשתי, 'את רואה? אנשים כמו בוריס, הם צריכים סדנה', וקינאתי בטירוף. יום אחד נכנסתי לחנות ספרים, קניתי את הספר של בוריס, קראתי אותו, והבנתי שיש משהו בסדנאות האלה. ובאמת למדתי שם הרבה. בעיקר על כתיבת דמויות ועל הימנעות מקישוטים. בסוף הסדנה היה לי ספר שעבר, כמובן, עוד תיקונים רבים בשלב העריכה".
העובדה שאתה איש פרסום לא מזיקה לספרים שלך להפוך לרבי-מכר.
"אני מעורב בתהליך השיווק של הספרים שלי, אבל גיליתי שעולם הספרים הוא עולם אחר מעולם הפרסום. נדהמתי לגלות שהמוכרים בחנויות הספרים לעולם לא ימליצו על ספר שהם לא אוהבים. ההוצאה יכולה לדחוף, וגם הסופר, אבל הספר הוא זה שקובע על הקוראים".
פייסבוק בגיל המעבר
ב"ילד הלא נכון", לברון כותב גם על תופעת הפייסבוק, ואיך שהיא מצטיירת אצל אנשים מבוגרים. שמלצר, בעל המכבסה, חולם לכתוב מחקר על הפייסבוק, חוקר את השפעותיו, ופוגש דרכו בחורה שמשנה את חייו השלווים. "אני כותב על כאן ועכשיו, והפייסבוק הוא דבר טבעי שהוא חלק מהחיים שלנו. לפני שבוע הוזמנתי לאירוע של 'גוגל' בנמל תל אביב. כשאשתי ואני יצאנו מהחנייה, שמענו את בעל הפיצוציה בנמל, גבר בן 50, שואל את השכן בחנות לידו מה הבלגן. השכן אמר לו, 'גוגל', והוא שאל מה זה גוגל, וחשב שמדובר על התיכון הזה בחולון.
"לא האמנתי שאנשים בגיל הזה עדיין לא נחשפו לחוויה של גוגל. לאנשים בגיל שלי לוקח זמן להבין את חוקי הפייסבוק, וחשוב לדעת את החוקים: לא כל בחורה שעושה לך לייק דלוקה עלייך, כל מי ששמה תמונה שלה בבגד ים רוצה שיתחילו איתה, ולא כל בנאדם שנראה לך נפלא בפייסבוק הוא באמת נפלא. וגם הספר עוסק בזה.
"אני יחסית פעיל בפייסבוק, כי אני אדם שאוהב לחלוק עם אנשים את מה שהוא חושב, אבל מכיוון שאני דמות, בואי נאמר, מוכרת, אני נזהר. צריך לדעת שתגובה על סטטוס נעלמת מהר, אבל תגובה על תמונה נשארת שם לנצח. אם כתבת למישהי 'את נראית מעולה', גם אחרי שנתיים שאתה לא חושב ככה, התגובה עדיין שם".
עבור דמותו של שמלצר המציאות הווירטואלית משתלטת על חייו.
"שמלצר טוען שקל להתאהב בפייסבוק כי אתה משלים את מה שאתה לא יודע בגלל הדמיון שלך. אם בחורה בחרה שיר שאתה אוהב אתה מדמיין שהטעם שלה במוזיקה נהדר. הוא מגלה שהפייסבוק הוא מקום ציבורי, ולא בועתי. יש סכנות בפייסבוק, וגם על זה אני כותב. מחקרים גילו שאחד מכל שבעה זוגות בארצות הברית מתחתן דרך מפגש בפייסבוק, ואחד מכל ארבעה מהם מתגרשים מאותה סיבה".
אז כתבת ספר ישראלי על חברות גברית, משבר גיל המעבר ועידן הפייסבוק. אתה כבר נחשב לסופר בעיני עצמך?
"הלוואי. בשבילי הכתיבה היא הדבר שעוזר לי להחזיק את שאר התמונה המושלמת - מושלמת, וממש אין לי תלונות. כשאני צריך בריחה אני בורח לספר כי זאת המאהבת החוקית שלי. כשאני מרגיש במבוי סתום, אני מניח את הבעיות בין השורות. מתעורר ב-02:00 בלילה, ובמקום לשקוע במחשבות יגון, כותב. הספר הזה נכתב תוך כדי 14 שעות עבודה ביום ויצא ממני בתענוג צרוף. יום אחד כתבתי ביום שישי בבית קפה, ואשתי צלצלה ואמרה שאנחנו חייבים לעשות קניות לבית, אז נסעתי איתה ברכב, וכשהיא נכנסה לחנות, אני הוצאתי את הלפטופ וסיימתי סצנה. יש כאלה שנרדמים בכל מקום, אני כותב בכל מקום".
אתה מרגיש שהתבגרת בכתיבתך?
"אני חושב שבספר למדתי לכתוב. למדתי את הטכניקה, מה נוח לי, ובעיקר - למדתי, כמו שסטיבן קינג אומר, שאם זה לא מרתק אותי אני לא יכול לכתוב את זה".
אורי לברון. משלב בין הכתיבה לפרסום
צילום: אריק סולטן
מומלצים
