שלום, אני בורחת
"כולם נוסעים אל אותו אבדון ידוע מראש, אל המריבות המשפחתיות ואל הדג הדלוח. רק כמה אנשים מחויכים בכיוון הנגדי, נוסעים הרחק מהחג, הרחק מהדג, והו, כמה שהם מאושרים". ליהי הלפרין אף פעם לא פה בחגים. היא מעדיפה לברוח. לאן? הכי רחוק שאפשר
חג שמח בערוץ יחסים:
בואו נודה בזה - כולנו מיואשים בחג
כבר שנים שאני מוצאת לעצמי יעדים אקזוטים (פינלנד), מיוחדים (ניו יורק), עם מזג אויר מושלם (לונדון), לברוח אליהם בראש השנה. וזה אפילו לא בתכנון מראש, משהו בתוכי פשוט לא מעוניין לשבת סביב שולחן מקושט בערימת פרחי פלסטיק היוצרים צורת מגן דוד סביב ראש של דג, להבטיח הבטחות שנה חדשה שאני לא מתכוונת אליהן ולשמוע שוב כמה התכניות שאני כותבת להן לא באמת מצחיקות, העבודה שלי היא לא באמת עבודה, וחלומותיי הם ערימת אשליות שלעולם לא תתגשם. אני לא יודעת למה, אבל זה פשוט לא כיף לי.
אני יודעת שזו לא רק אני, הרי בכל פקק ארוחת חג ניתן לראות מחלון האוטו פרצופים מיואשים, שמשות על סף התנפצות מצווחות תינוק וסבתא מרוחה מעייפות, למרות שזו רק הדרך הלוך והשעה רבע לשש בלבד.
כולם נוסעים אל אותו אבדון ידוע מראש, אל המריבות המשפחתיות ואל הדג הדלוח, אל החומוס ״אחלה״ שמתיימר להיות ביתי רק כי הוא מוגש מחדש בצלוחית זהב. הרשות נתונה, הכול ידוע מראש ועדיין - כולם ממשיכים לנסוע באותו כיוון ולחוות את אותה חוויה מעיקה. רק כמה אנשים מחויכים בכיוון הנגדי, בכביש הריק על 120, נוסעים הרחק מהחג והרחק מעצמם והו, כמה שהם מאושרים.
אז אני עושה את מה שאני הכי טובה בו, לברוח. לברוח רחוק ובלי הסברים, שנים של ניסיון בלברוח (מי אמר שאני לא עושה ספורט) אימנו אותי לכדי שלמות. אני מיישמת את המיומנות הזו באופן יומיומי בעבודה, באופן דו חודשי על גברים ובאופן המשתנה על פי הירח ומחירי הטיסות ממשפחתי.
יש שטוענים שהכי קל זה לברוח. אני מניחה שאותם אנשים מעולם לא חוו שיחת ״את אף פעם לא פה בחגים! מה כל כך נורא לך שאת שונאת את המשפחה שלך?״. אני רוצה להיות האנשים האלה, ולא רק כי הם זוכים להתנשא על אחרים עם המשפט ״הכי קל זה לברוח״.
חגי ישראל ככרטיסיית ניקוב מייגעת
אז מה בעצם כל כך נורא בחגים ובמיוחד בראש השנה? קודם כל, ראש השנה נושא על כתפיו את ההבטחה שהוא רק המנה הראשונה, ושכל משבר משפחתי שלא קרה בחג הזה יקרה לוודאי בארוחת יום כיפור או אפילו חלילה ידחה לסוכות. בכל אופן, צריך לקנות כרטיסיית ניקוב בשביל המסע הזה ולא סתם כרטיס חד פעמי.
חוץ מזה שהחג הזה מגיע אחרי חופשת הקיץ מה שאומר שלרוב כל מה שיש לי לעדכן כששואלים אותי מה קרה איתי לאחרונה, זה ישיבה במזגן ושנאה כללית של המונח ״לחות״. לפחות פסח מגיע אחרי תקופה ארוכה של עשייה ועניין אז יש לי מה לומר, כי הרי עדיין לא איבדתי חלק נרחב ממוחי כדי להתחיל שיחה על פוליטיקה.
אני לא יכולה לדבר על החברים שלי בלי שיפתח דיון על זכויות ההומואים בעד נגד ואין דבר כזה "הם בוחרים לאהוב גברים", ואין מצב שאני אנסה להסביר להם מה זה הדבר הזה שאני עושה בחיים, "כותבת בדיחות? הרי מצחיק זה לא, בטח לא כמו רמזור".
מה בעצם כל כך רע בלברוח? למה כחברה חונכנו להתמודד עם המצב, לתת את הדין על מעשים ולקבל את רוח הדברים? הנה אני, ליהי הלפרין, עומדת מול הבעיות שלי, מול השדים והפחדים ואומרת להם בגאווה: שלום, אני בורחת. זה הכי קל והכי כיף והנה אני בורחת.
כרוניקה של בריחה ידועה מראש
תמיד ברחתי. כשהחבר הראשון שלי נמאס עליי לא אמרתי לו, פשוט נעלמתי, לא פיזית אבל פשוט לא הייתי שם, כמו ילד אוטיסט כבר אחרי שיורד לו האדרנלין מהמפגש עם הדולפין. ברחתי לעולם משלי הרחק-הרחק ממנו, וגם אם הוא ממש היה מנסה הוא לא היה מוצא.
אחרי הכל אני אדם תחרותי וגם במחבואים רגשיים אני צריכה לנצח ולא להיות העומד. לפחות הוא זכה לתחושת העליונות של להיפרד ממני, כי כזו אני, צמר גפן מתוק של אדיבות והתחשבות בזולת. חוץ מבכביש כמובן.
לברוח מראש השנה זו הצהרה, זו אמירה לחגים הבאים שיבואו. אם אני לא פה בחג הראשון אל תצפו לי בחגים האחרים. תתרגלו, תתרגלו כמו שאני התרגלתי לשקרים של גברים, למראה כפות הרגליים שלהם בכפכפי עור ולאיברי מין ענקיים.
ככה זה, פשוט מתרגלים. כי מזה אי אפשר לברוח (ולא פעם חלמתי שאני, פיזית, בורחת מאיבר מין ענק ומאיים). אלו תופעות שחוזרות בכל מקום. לעומת זאת, המשפחה שלי מרוכזת במדינה אחת, כל השאר שלי לכבוש, ואני לא מתחילה עם פולין כמו קודמיי בתפקיד.
אז אני אומרת בואו כולנו נברח, נשאיר את הדודים לבוז אחד לשני ואת הדג פלוס הראש באקווריום בסופר, לשם הוא שייך! כל אחד צריך לומר לעצמו, אני לא אסבול עוד חג נוראי בלחות! לא אתן שיפטמו אותי בהפרשות דבורים ללא הסבר הילכתי! אני בורח לעולם טוב יותר! איפה שהוא לא יהיה! ואם עליתם על טיסה והטייס ברח כי הוא שונא את העבודה שלו, לא נורא! גם לכם יש את הכישורים להפעיל את הטייס האוטומטי! ברחו כמו הרוח!
אל תפילו את השיטה
מה שלא תעשו, חשוב שתדבקו בשיטה. אל תברחו סטייל כיתה ח׳ כשהלכתם לישון אצל חברה בלי להודיע, ודמיינתם לעצמכם איך כבר תסדרו כילדי רחוב מגניבים עם דוקטור מרטינס, ואיך אמא תבכה ותבין שהיא טעתה כשסרבה לתת לכם לדבר בטלפון עוד חמש דקות ופגעה באישיות המתפתחת שלכם לנצח נצחים, ובסוף כל הסיפור הזה נגמר בזה שחזרתם הביתה עוד באותו יום כי האמא של החברה הכינה כבד לארוחת ערב.
זכרו, לדבוק בשיטה - לא באים בראש השנה, מהר מאוד נעלמים מיום כיפור, ובפסח כבר לא שומרים לכם כסא כי המשפחה הבינה את הרמז. אם חשוב לכם לשמור על הקשר המשפחתי זכרו שהשיטה הזו עובדת גם לטווח הרחוק.
בדיוק כמו גברים, אם תבואו כל חג המשפחה שלכם תיקח אתכם כמובן מאליו ותחפש ריגושים אחרים בצורת ילד אריתראי מאומץ או עוד כלב, אם תרגילו אותם שאתם אנשים עסוקים עם חיים ומחסור בזמן, הם יחזרו אחריכם בלי סוף.
אז אסיים בברכת שנה טובה, כי זה מנומס וכי אחרי כל טוקבקי ה״לכי ~?!#%+$ עם גויים״ שכנראה אקבל, לפחות אוכל לומר שהייתי מנומסת.
חג חירות מחודשת שמח!
