שי לחג: אלבומים לפתוח איתם את השנה

ראש השנה הקרוב מסמן סוג של קאמבק, בכל הנוגע לשיטפון המרוכז של אלבומים ישראליים חדשים, המתחרים על תווי השי שלכם. במשך שנים נהגתי לקונן שוב ושוב על הנטייה הזו - שהשוויתי למירוץ ההתאבדותי של הגנואים באפריקה אל תוך מימי הנהר - לרכז את כל המאמצים לקראת תאריך אחד ביומן, ובכך לאבד מראש את הסיכוי לבולטות ולתשומת לב.

אבל בהתחשב במצבה העגום של תעשיית המוזיקה הישראלית אני מניח רגע לאסטרטגיות ונהנה מהמבחר. כשיהודה פוליקר, רמי פורטיס, אביהו שבת, נקמת הטרקטור, הקאספרים ועוד רבים אחרים מוציאים יחד אלבומים חדשים, אפשר להריח סוג של אווירת חג נדירה. אז הנה - קבלו חמישה אלבומים חדשים, שחבל לוותר עליהם (בנוסף לאלה של פוליקר ופורטיס, שכבר זכו כאן להמלצות חמות).

מופע הארנבות של ד"ר קספר - בן חורג

אין כמו גילוי נאות עסיסי לצורך הסיפתח. שי להב הארנב הוא חבר, פרט לקולגה לשם, ואנחנו עובדים יחד על מגוון פרויקטים. לכן החלטתי מראש שאם החדש של הקספרים לא ימצא חן, פשוט אתעלם ממנו. וזה כמעט מה שקרה. האזנה ראשונה ל"בן חורג" העלתה טעם חמוץ משהו. מהרכב הרוק הכי פופי בארץ אתה מצפה (מתוך ניסיון) להתפוצצויות מלודיות ברורות כבר בהאזנה ראשונה. בפועל, הפיצוצים היו מבוקרים לגמרי. אבל ההאזנה השנייה כבר גילתה סימנים של עוצמה. ובשלישית, מצאתי את עצמי מקשיב בלופ לשלושה-ארבעה שירים שתפסו אותי קשות.

הקספרים. שי להב (לא החתום מעלה) ואורן ברזילי(צילום: אורי בהט)

הקספרים מתבגרים, אבל לא במובן הבורגני והמשמים של המושג, אלא בניסיון לתור אחרי עומק, גם על חשבון ההוק הכי קליט בפזמון. "אדמתי" ו"בן חורג" הם מהשירים הכי חזקים שהיו להם בקריירה. "השמש מעלינו" הוא להיט קספרי טיפוסי, שגורם לך לחייך בפה מלא, גם כשרע לך. ו"אף אחד לא גר כאן יותר" הוא מהכישלונות היותר מפוארים של גלגלצ (שהעדיפה לוותר עליו). זה אלבום יפה, שמצריך מאמץ, אבל משתלם.

נקמת הטרקטור - נשאר רק לרוץ

הסימנים המקדימים היו קצת מדאיגים. כשהרכב כמו נקמת הטרקטור חוזר עם אלבום חדש אחרי שמונה שנים, אתה מצפה שהוא יגיש יותר משבעה שירים חדשים (פלוס שלוש גרסאות חדשות לשירים מוכרים). גם ההחלטה לצרף את גליה חי (המוכשרת כשלעצמה) להרכב, הריחה קצת כמו השתלה מלאכותית של סקס ונעורים בתוך הלהקה המתבגרת. אבל אז לוחצים פליי, והכל מסתדר. הנה הוא שוב, התמהיל המוכר והאהוב כל כך של מלודיות קליטות, שמתחת למעטה הדק שלהן רוחש וגועש עולם שלם של דרמות, מהלכים מוזיקליים לא צפויים ושירה חודרת עור של אבי בללי.

נקמת הטרקטור. כמה שירי גורמה(עטיפת האלבום)

בתחילת שנות התשעים, נקמת הטרקטור הצליחה, במו גלגליה, להזיז ולו במעט את הגבולות הצרים של המיינסטרים הישראלי, ולהקנות להם קורטוב של עומק נדיר. האלבום הנוכחי הוא לא שעתה היפה ביותר, ובכל הנוגע לחשיבותה במרחב, נקמת הטרקטור כבר מזמן לא דורסת (ככה זה, כשאתה מנהל קריירה כל כך לא יציבה). ועדיין, שירים כמו "תעתועים" ו"ברלין" הם גורמה, שחובב רוק ישראלי הולך ומתייאש פשוט לא רשאי להתעלם ממנו. אם האלבום הזה, הטוב כשלעצמו, יהיה חולייה בשרשרת שתבטיח את החולייה הטרקטורית הבאה, כבר דיינו.

אלי גורנשטיין - ונחיה  

פרויקטים של שירי משוררים הם בדרך כלל מסיבה שכולם אוהבים לשבח, אבל אף אחד לא רוצה להתארח. מהטעם הפשוט: זה מכובד, זה איכותי וזה בעיקר מלאכותי. מכל אקורד אפשר להריח את הזיעה, את המאמץ המופרז, את היומרנות. והנה, דווקא מהכיוון הכי פחות צפוי - זה של שחקן תיאטרון ותיק ואהוב, אבל לבטח לא חלק אינטגרלי מהסצינה המוזיקלית - מגיע אלבום שמנתץ בבת אחת את כל החששות והדיעות המוקדמות. מילותיהם של אברהם חלפי, יהודה עמיחי, אבידן, ויזלטיר, אבות ישורון ואחרים פשוט קמות לתחייה, ובחדווה ברורה, מבעד לגרונו החם של גורנשטיין, שניכר בו כי הוא בא מאהבה.

אלי גורנשטיין. ניכר כי הוא בא מאהבה(צילום: עופר עמרם)

חמוש בנבחרת חלומות של מלחינים כמו יוני רכטר, שלמה גרוניך, אלון אולארצ'יק, שלמה יידוב, איילה אשרוב ואחרים, גורנשטיין מגיש שמורת טבע של איכות וסטנדרטים גבוהים, שדומה שאיבדה כבר קשר עם ישראל של 2011 ולא באשמתה. גיא ויינגרטן הפיק מוזיקלית בכישרון רב, וגם תרם כמה לחנים יפים. לא פחות מ-15 רצועות מוגשות כאן - משימת האזנה תובענית במיוחד - אבל ראויה, וכוללת גם כמה קלאסיקות מיידיות כמו "עוד פעם" (מילים: יהודה עמיחי, לחן: יוני רכטר), "כי גם במלחמה צודקת" (מילים: חנוך לוין, לחן: אלון אולארצ'יק) ו"מי זה יכול" (מילים: עמיחי, לחן: איילה אשרוב). בשורה התחתונה, מדובר באלבום הכי מפתיע של החג. יש לי תחושה שהמופע המבוסס עליו עוד יהפוך לשלאגר.

יאפים עם ג'יפים - קיץ של עור נמר  

האם מוזיקה יכולה להיות מעצבנת ומענגת באותה נשימה? נדמה לי שיאפים עם ג'יפים רשמו פטנט על הנוסחה הזו. האזנה לאלבום השלישי שלהם (בדיוק מפתיע לחווייה שיצרו השניים הקודמים) מעוררת בך את הרצון העז למחוא להם כפיים ואז לפנות את הידיים בכדי לחנוק את דניאל קיצ'לס, ולהפסיק את השירה המונוטונית שלו. אני מניח שמדובר בחלומו הרטוב של כל יוצר: לדעת שהיצירה שלו מעוררת תגובה רגשית עזה ומיידית, משני הקטבים. לפעמים נדמה שקיצ'לס ונועם יעיש מנהלים קשרי סאדו-מאזו עם המאזין שלהם. הם מענגים אותו, מכשירים את השטח לקתרזיס מתוק ומוכר בפזמון, אבל אז מקפידים לשבור את התבנית ההרמונית, כדי שחלילה לא תוכלו לזמזם איתם את השיר.

יאפים עם ג'יפים. תגובות רגשיות משני הכיוונים(עטיפת האלבום)

זה לא אומר שב"קיץ של עור נמר" אין מלודיות, או התפתחות מוזיקלית מרתקת. למעשה, בהשוואה לקודמו, מדובר באלבום כמעט קליל (הכל יחסי וגו'). ואם תקשיבו היטב ילדים, תוכלו אפילו ליהנות מהמוזיקה באופן קונבנציונלי, גם מבלי להתפעל מהמילים השנונות עד כאב של קיצ'לס (כמו בהמנון האנטי רומנטיקה האולטימטיבי, "דיאלוג ראשון"). שורה תחתונה, בנוסח מאיר אריאלי: כמו שצחקנו שם, לא בכינו שנים.

The Walking Man - Bad Love

גלעד כהנא כבר הרגיל אותנו לשתי הזהויות הנפרדות שלו: הסולן, שבדרך כלל שר באנגלית, מתעטף בכינויים שונים ומשגר יצירות קשות (יחסית) לעיכול, ולעומתה, זו של הזמר והיוצר הסופּר-כריזמטי של ג'ירפות, שהפך למפלצת תהילה, הרושפת רוקנרול ובולעת אלכוהול.

לכאורה, כהנא הג'ירף הוא כהנא ה"אמיתי". עובדה: הוא קרוי בשמו, שר בשפתו (בכישרון רב) ולא מתבייש לעמוד בקדמת הבמה (אנדרסטייטמנט, כשמדובר באחד הפרפורמרים הכי מוחצנים בתולדות המוזיקה הישראלית)- ואילו כהנא של קריירת הסולו מתחבא מאחורי כינוי, שפה זרה ופרסונה כמעט מופנמת.