פיתויים בדיאטה: איך הצלחתי לברוח מהם
נכון שתמיד אמרו לכם שצריך להתמודד עם הקשיים בחיים, אבל הדוקטור שלנו למד, עוד בילדות, שיש מקרים שעדיף לברוח. בעיקר אם הם כוללים מאכלים מפוצצים בקלוריות. מפת איזורי הסכנה שאליהם עדיף פשוט לא להתקרב
כשאתה גדל כילד שמן, ממושקף וחנון, הלומד על בשרו את חבטות הערסים סביבך בבית הספר, אתה לומד כלל מאוד חשוב בחיים: פאק איט, אם אינך יכול לנצח אותם – תברח, וכמה שיותר מהר. כך, ביליתי את ילדותי כילד כאפות מבוהל ומפוחד, מוצא לעצמי דרכים נסתרות שיאפשרו לי לברוח מבית הספר הביתה מבלי להיתקל בכנופיית הבריונים הרעים שרוצים ללגלג, להעיף אותי שוב למדרכה, לפזר שוב את הילקוט או סתם להטביע אותי בבוץ שהצטבר בחורף הקר באתר הבניה ליד בית הספר.
דיאטה מרופא - הטורים הקודמים:
זו היתה ילדות עצובה ומדממת מלנכוליות. מבעד לחיוכים ולצחוקים שפיזרתי מסביב, התפתחה לה עננת מרירות שהלכה והתעצמה, לא מעט בזכות הילדים המרושעים. חשתי לא פעם כמעין פורסט גאמפ, שמכלה את זמנו בריצה ובריחה לעבר אופק טוב יותר.
החיים כשמן הם מאבק בלתי פוסק
משך הילדות האומללה למדתי הישרדות משל עצמי. מצאתי את עצמי בורח שוב ושוב מאיזורי סכנה, מציל את עורי מעוד מפגש אלים. בשלב מסויים הבריחה הזו מפני אותם ילדים אלימים שסביבי, אליה התרגלתי כל כך, הפכה לנוחה למדי. לא צריך להתמודד עם קשיים, אפשר פשוט לברוח. וכך מצאתי עצמי בורח מלהביט במראה המשקפת את מימדיי העצומים, את קפלי השומן והעיוות הלא סימטרי שלהם. בורח עד כמה שאפשר ממפגשים חברתיים, רק בשל החשש מעוד לגלוג או השפלה שהיו מנת חלקי שנים רבות כל כך. בורח מהתמודדות עם ההתמכרות התמידית לאוכל. בורח מהעולם.
רק בשירות הצבאי חל השינוי. פתאום התחלתי לחוש בתעצומות שיש לי. פתאום לא היה מפחיד כל כך להילחם, להיאבק ולנצח. תחושת הכוח הפנימי הזו הלכה והתעצמה בלימודי הרפואה, כשלמדתי להילחם עבור המטופלים שלי, לטעת תקווה בלבותיהם, תוך התנצחות עם עננת המוות האורבת בכל פינה. וכך מילד מופנם וביישן שרגיל לברוח על נפשו יום יום, הפכתי לסוג של פייטר קטן שמסרב להיכנע.
והחיים כשמן, צריך להבין, הם מאבק בלתי פוסק. אתה צריך להיות חזק כדי לעמוד בכל הפיתויים, כדי למצוא דרכים אחרות להעביר את הזמן מבלי לרדת ללא הרף על המקרר, ותוך כדי לשלב בלו"ז העמוס והמתיש זמן לא מבוטל לאימוני כושר יומיומיים ולהכנת המזון המתאים לתפריט התזונתי.
הפיתוי נמצא מולי - ואני בורח
ובתוך כל אלה נמצאים גם הפיתויים שאורבים בכל פינה. אך עבורם אותה אופציה מוכרת מהילדות הייתה דווקא דבר חיובי. הפיתוי נמצא מולי - ואני פשוט בורח. כן, שדרגתי את אותו פטנט ומיפיתי לעצמי את איזורי הסכנה, מהם אני מקפיד להימלט בכל מאודי, פשוט כדי לא להיכנס לעימות חזיתי שבסיומו אני עלול להפסיד.
כך, למשל, אחד הפיתויים המרכזיים היה, ועודנו, הטלוויזיה. זה התחיל בארוחות הערב בהן פתחתי רק לרגע את המרקע כדי לצפות במהדורת החדשות או סתם בעוד פרק שהקלטתי מבעוד מועד. זה המשיך גם אל תוך ארוחת הבוקר. עד שההרגל הפך להתניה פאבלובית מגונה: כל אימת שהטלוויזיה נדלקה חשתי צורך עז לנשנש משהו. לצפות בטלוויזיה בלי תנועת לעיסה ובליעה הפך עבורי למשהו ריקני ומוזר.
המצב החמיר עוד יותר כשצפיתי בתוכניות בישול. מצאתי את עצמי טורף עוד לפני שמישהו טיגן, אפה או בישל משהו. במפת הפיתויים שלי, הטלוויזיה הייתה אחד המרכזיים. דאמיט, החלטתי שמעתה הארוחות יתרחשו במטבח בלבד. מול הטלוויזיה התחלתי לצפות נטו - בלי לתקוע את כל המולקולות הטעימות שסביב ישירות לקיבה.
גם יום תורנות מתיש הוא ללא ספק אחד הגורמים העיקריים להתפשטות הפראית של השומנים בגופי. למה? דמיינו לכם 26 שעות על הרגליים, מתרוצץ לבד בין מחלקות בית החולים או במיון. השעון מתקתק, מאומה לא נכנס לקיבה משך שעות, וקצת אחרי חצות אני מוצא את עצמי מתנפל על המטבחון, שואב בשקיקה כאילו אין מחר - כל מצרך מזון אפשרי, מלחמניה עם שוקו ועד כמויות מסחריות של פתי בר.
היום אני כבר יודע שאחד האוייבים המרכזיים בדיאטה הוא הרעב, ולכן אני מקפיד לא לפסוח על ארוחת הבוקר, הארוחה החשובה ביותר של היום, ומקפיד על כלל הברזל שהישראלים מתקשים להאמין לו: לא, קפה אינו ארוחה. מחקרים רבים כבר הוכיחו כי ארוחת בוקר בריאה חשובה לא רק לתפקוד המוחי, אלא גם מונעת זלילות בהמשך היום.
אבל אין די בכך. אחת לשלוש שעות אני אוכל פרי, ירקות חתוכים, מעדן דיאט או אפילו פרוסת לחם. הכל כדי לברוח מהרעב האורב בפתח שגורר עמו אובדן שליטה מוחלט.
אבל יש עוד: מדי פעם אני מוצא לעצמי עוד נתיבי בריחה. אני בורח מתחנת האחיות במחלקה כשנוחתת שם חבילת שוקולד משגעת, בורח ממאפיות המדיפות ריח של מאפה טרי ומגרה עד טירוף חושים, בורח מקונדיטוריות המציגות לראווה עוגות מצופות שוקולד ומרציפן.
אז כן, אולי הילד שבי, אותו ליצן עצוב, מבכר לעתים לברוח מאשר להפסיד בקרב. אבל סאנשיין, החיים הם מאבק בלתי פוסק. עם הזמן ההתמודדות בקרב הפיתויים היא כבר לא בריחה. היא בחירה.
הטיפים שעשו לי את השבוע:
1. אחרי שכולם מסביב מדברים על זה, רכשתי גם אני שעון דופק. לא
האמנתי עד כמה הגאדג'ט החמוד הזה משדרג את האימון, שהופך ליותר ויותר דינאמי. אני מקפיד על דופק גבוה לאורך האימון, משלב פעילות אירובית בין מתקן כוח אחד לשני, ובעיקר מתלהב מכך שמד הדופק משדר את הדופק גם למסילת הריצה או האליפטיקל, והוא מופיע בצורה נוחה על הצגים במכשיר, ולא רק בשעון שעל היד.
2. באימון האחרון עם קרן, מאמנת הכושר הבלתי מתעייפת שלי, היא שוב חפרה בכל רגע: מה הדופק, מה הדופק, תוך שהיא מקפידה שלא יירד ושחלילה לא אנשום לרווחה במהלך האימון. במוחי הבליח רעיון (תודו, זה סטארט אפ מטורף): הרצועה על החזה המודדת את הדופק נותרת עליי, אבל את שעון הדופק היא עונדת. כך קרן רואה בכל רגע את הדופק, ומצליפה כאוות נפשה בפעימות לבי הזועקות גיוועלד.
3. ולסיום: מתכון שגעון, טעים בטירוף ודיאטתי להפליא לפשטידת ברוקולי דלת קלוריות, שקיבלתי לידיי וניסיתי בעצמי. ההכנה אורכת כחמש דקות, עוד 30 דקות בתנור וזהו. כ-30 קלוריות בלבד למנה משביעה בריאה ומופלאה:
המצרכים:
שקית ברוקולי קפוא
3 ביצים
3 כפות מיונז דל קלוריות
3 כפות אבקת מרק פטריות מלח ושום כתוש
ההכנה:
מבשלים את הברוקולי עד שהוא מתרכך. מועכים, מוסיפים את שאר המרכיבים ומערבבים היטב. יוצקים את התערובת לתבנית משומנת בתרסיס שמן. אופים בתנור שחומם מראש ל 180 מעלות במשך חצי שעה או עד שהפשטידה משחימה ו...טורפים. נסו וספרו לנו בטוקבקים איך יצא.
יש לכם מתכונים דלי קלוריות אך טעימים אש נוספים? כתבו לנו ונפרסם
לפנייה לכתב/ת 
