סיפור ליום כיפור : "הכל עובד"
"הגוף לא עובד לי כבר טוב. וזה לא בידיים, שאני הולכת לרופא, או מה שברגל, לא, זה לא זה, זה משהו אחר אני אומרת עכשיו, מבינה". סיפור ליום כיפור מאת שירה כרמי-ביאלי
הכל עובד
אני, זה צריך להבין, כבר לא עובדת יותר. לא שלא עובדת, הכוונה, זה את יודעת, זה הרי כבר מזמן. לא עובדת בגוף, הכוונה, הגוף לא עובד לי כבר טוב. וזה לא בידיים, שאני הולכת לרופא, או מה שברגל, לא, זה לא זה, זה משהו אחר אני אומרת עכשיו, מבינה, רק לך אני אומרת את זה.
מה, סבתא, מה את אומרת.
שזה מפסיק לעבוד, מתישהו, כל העסק. שתדעי לך את זה כבר מעכשיו.
מה מפסיק, סבתא, איזה עסק.
נו, כל העסק, מה יש להסביר. כל העסק שמה, מפסיק לעבוד. בראש הוא מפסיק. מפסיק לך בראש.
את מתכוונת ל...
נו, כן, מה יש, מה אסור לדבר? זה אני המצאתי? מתכוונת ל. מתכוונת ל. הכל מפסיק. כלום לא נשאר.
ומה זה את בשקט עכשיו. אני נראית לך זקנה מדי לדבר.
לא, מה פתאום, סתם בשקט.
גם אני בגילך ברחתי מזקנים. זה מגיע, תני לי לומר לך את זה. זה מגיע לך מהר, ואת לא מוכנה.
גם אני כבר לא צעירה כל כך, סבתא.
מי, את, נו באמת, תעשי לי טובה. בכל אופן, תזכרי מה אמרתי.
טוב, אני אזכור.
ולא סתם לזכור. להבין זה צריך. זה צריך להבין.
אני מבינה ואזכור.
את לא מבינה.
אני מבינה אותך סבתא. בואי נלך.
לא, בואי נשב. נשב עוד, ותביני.
אבל הבנתי כבר, סבתא, בואי נלך.
אם את ככה אומרת, את לא מבינה.
סבתא שלך אהבה גברים.
מה זה גברים, עוד חוץ מסבא?
חוץ מסבא, כן, עוד חוץ מסבא.
איזה גברים?
גברים, הרבה. איך אפשר לזכור.
סבתא!
מה יש.
מה, לפני שהכרתם?
לפני, אחרי, מה זה משנה.
מה זאת אומרת, מאוד משנה.
לא משנה, האמיני לי לא.
לעשות לך לשתות?
לא לשתות, להבין. סבא שלך, יבדל לחיים, הוא איש טוב, כמו זהב, מכירה את סבא, זהב.
זהב.
וכשהיה צעיר, היה זהב ויפה.
כן, ראיתי תמונות.
בתמונות אי אפשר. היה יפה כמו מרלון ברנדו. מכירה? בטח לא מכירה.
אני מכירה את מרלון ברנדו.
מכירה? נו, אז ככה יפה. בקיבוץ קראו לו מרלון. בשביל זה התחתנו.
התחתנת איתו כי קראו לו מרלון?
התחתנתי איתו כי היה יפה כמו מרלון. סבתא שלך, את צריכה להבין, הייתה אישה יפה.
אני יודעת, סבתא, ראיתי תמונות.
בתמונות אי אפשר, העיניים שלך, היופי שלך, זה מהצד של האמא שלך, את יודעת.
אני דווקא דומה הרבה יותר לאבא.
דומה לאבא, אולי, אבל היופי מאצלנו.
אני לוקחת לשתות. להכין לך משהו?
איך הולך לכם יחד?
הולך למי?
לכם, שניכם. נו, איך הולך.
להכין לך או לא?
שתיתי כבר קודם. את לא עונה לי. שאלתי אותך.
הולך טוב, סבתא, טוב.
מה זה טוב? שמח?
כן, שמח.
ויש לכם זמן?
זמן למה?
זמן לכם, מה זאת אומרת זמן למה. היום כל הצעירים עסוקים. כל הזמן עבודה ועבודה, ואין להם זמן לכלום אחר.
יש לנו זמן.
סבא שלך, הייתה לו סבלנות.
גם היום הוא סבלן.
גם היום, גם אז. אבל אז הוא היה צריך עוד יותר. עם כל מה שעשיתי לו שמה.
מה עשית לו?
כל הגברים.
איזה גברים, סבתא? על מה את מדברת?
נו, מה זה איתך? את לא מקשיבה? אמרתי כבר קודם. הרבה גברים. סבתא שלך הייתה יפה.
אני יודעת, סבתא, ראיתי תמונות, אבל מה קשור יפה לגברים?
הו, מה קשור. נו, באמת, מה קשור.
כן, מה קשור? חסרות נשים יפות? היה לך את סבא.
את סבא ועוד, את לא מקשיבה?
איפה את מחזיקה את הקפה?
קפה את רוצה? ממתי את שותה אצלי קפה?
מעכשיו, סבתא, יש לך קפה?
כל הנשים רוצות אותו דבר, את מבינה, כולן, אותו הדבר רוצות, אבל אישה יפה יש לה יתרון, היא תרצה דבר והדבר ירצה אותה.
דוור? סבתא?
לא של הדואר. דבר, הכוונה. דבר כמו משהו. למרות שגם הדוור אצלי היה.
כמה זמן אתם כבר ככה, יחד, ככה גרים. בלי חתונה.
התחלת עם חתונה?
נו, מה יש, אני סבתא שלך. מי ידאג לך אם לא אני.
אנחנו לא נתחתן, סבתא. בלי חתונה.
איך זה אפשר, בלי חתונה? למה לא? תרצו ילדים.
נעשה ילדים בלי חתונה.
ומה תספרו להם כשהם ישאלו?
שאמא ואבא מאוד אוהבים.
אז למה הם לא התחתנו בחתונה?
כי הם לא צריכים חתונה בשביל זה.
סבא שלך ואני התחתנו וזה לא הפריע לנו בכלל. להיפך. עד היום מדברים אצלנו על איזה יופי של חתונה זאת הייתה.
אני לא מבינה למה התחתנתם אם כל הזמן רצית גברים אחרים.
אויש, באמת. מה זה ככה. מה זה כל הזמן גברים אחרים. אל תכניסי לי מילים לפה. פה ושם היה מישהו. אז כבר זה הופך לכל הזמן רצית?
טוב יאללה, סבתא, בואי נלך.
עוד לא הולכים. תמשיכי לשבת. המים רתחו.
זה לא מתכוונים וזה בא אליך. כל הגברים האלה. באים.
אליי לא בא אף אחד.
את רזה מדי.
אויש, סבתא.
נו, את רזה מדי. רזה מדי.
תגידי את זה לעופר.
מה?
כלום.
אמרת משהו. לא שמעתי. רק ראיתי שפתיים זזות.
כלום לא אמרתי, סבתא, בואי נלך.
נו מה זה איתך? כל הזמן נלך. תשבי קצת בשקט. יחכו לי שמה. קודם להבין. אחר כך ללכת.
מה אני צריכה להבין? שסבתא שלי הייתה מתפרפרת?
ששש! מה זה איתך! איזה מילים!
את בוחרת אחד. ובא עוד אחד. מה תעשי?
כלום.
בטח. כלום. כולם לא עושים כלום.
אנשים עם מצפון לא עושים כלום.
ולסבתא שלך אין מצפון? או הו! המצפון! אם זה לא היה לי, מה שכבר היה.
מה היה יכול להיות יותר ממה שהיה?
זה את אומרת, כי את לא יודעת בכלל מה שהיה. אבל, הנה, עכשיו, את יושבת פה, הכוונה, יושבת, לא כל הזמן סבתא סבתא בואי נלך, לשתות כן לשתות לא, יושבת בשקט, שותקת את השפתיים היפות שיש לך, שקיבלת ממני, ומקשיבה למה שיש לי להגיד.
בהתחלה הכל עובד. גם אצלך עובד. כמו כל אחת. יש כאלה עובד פחות, יש כאלה עובד יותר. אבל עובד. ואז מתחילים לחשוב. זה מותר, זה אסור. מבינה? הכל עובד פיקס, ורק חושבים כל הזמן. וכל הזמן אסור. זה אסור, וזה אסור, וזה אסור וזה אסור. ולמה אסור? כי מישהו אמר. וכתוב בתורה. תני לי לומר לך. מישהו גם כתב את התורה. ותני לי לומר לך. מישהו כתב ביום את התורה ובלילה עשה את מה שאסור. סבתא שלך לא טיפשה. זקנה, אולי, אבל לא טיפשה. גברים בכלל עושים מה שאסור. עליהם אני כבר לא מדברת. כולם. כל הגברים עושים אסור. הכל אצלם מתחיל מזה שאסור.
קודם אסור ואז הם רוצים. ועושים. כולם. ונכון, אני יודעת, אני רואה אצלך בפה, חוץ מסבא שלך. אולי. אבל סבא שלך זה מקרה מיוחד. נשים בצד. זה לא בשביל ללמוד. ועכשיו נשים את הגברים כולם בצד. זה לא משנה מה שהם רוצים. משנה שגם הבחורות, את מבינה, זה אותו הדבר. רוצות מה שאסור. לא בגלל שזה אסור הן רוצות. לא כמו שמה, בגברים. הן פשוט רוצות. את מבינה אותי? כמו סבתא שלך. כמוך. רוצות. אל תעשי פרצוף. סבתא שלך מכירה אותך כבר. תהיי בשקט, ותמשיכי לשבת. לא לדבר. זה צריך להבין. קודם תביני, אחר כך תדברי. ואחר כך נלך.
עכשיו שקט. אז איפה הייתי. בחורות רוצות. גם אני רציתי. אז, כשזה עבד. והייתי יפה. תראי בתמונות. היה לי שיער, כזה, ככה, תלתלים, ארוך, ארוך, והייתי הולכת איתו לכל מקום, מקפיצה, ככה, את התלתלים בקצה, בקצה זה היה לי הכי בהיר, וראית איך כל הגברים מסתכלים בעיניים גדולות על סבתא שלך. וסבא שלך, מה יש לומר, מרלון ברנדו, וככה הוא בא, ואמא שלי, עליה השלום, אמרה שזה גבר טוב להתחתן, והתחתנו, ובאו אמא, וצביה, ובסוף בא גם מאיר, והיה שמח לנו בבית, והרבה אהבה הייתה אצל סבתא שלך בשביל סבא, שהיה גם מרלון ברנדו וגם לב זהב. והכל עובד פיקס. גם בגוף, גם בראש. יותר מדי פיקס, מבינה? פיקס. יותר מדי פיקס. פתאום רוצים עוד. גם את סבא, וגם עוד. למשל, אחד שמנגן אקורדיון.
מבינה? אקורדיון. סבא שלך לא מנגן, ובא אחד ומנגן אקורדיון. ומנגן לסבתא שלך שירים. לא סתם שירים. שירים שהיא אוהבת. בהתחלה בחברה. אחר כך לבד. וסבתא שלך, הרי הכל עובד אצלה, אז מה עושים? אל תעני. את עוד לא עונה. רק מקשיבה. וקמה לרגע, והולכת לארון. לארון, לארון, זה שלמעלה, יותר למעלה, כן, זה, ומוציאה משם כוסית קטנה, כזאת כן, והולכת לארון אחד ליד, ומוציאה משם את הקוניאק הזה, למה הפרצוף, תיקחי גם לך אם את רוצה, ולי תמזגי בבקשה לכוסית, שיהיה לי מקום בגרון לדבר. אז איפה הייתי. אקורדיון. אח, הוא היה. תודה, שימי את זה פה, תודה. הוא היה עושה לי פרפרים בבטן. מכירה? פרפרים. היו לו את הידיים, האלה. אצבעות.
עד היום אם תתני לי לראות מאה ידיים ישר אני אוכל לדעת מה זה הידיים האלה שלו. עד כדי כך אהבתי להסתכל אצלו על הידיים. ועבר הרבה זמן. איתו, ואיתי ועם האקורדיון שמנגן. אח, זה טוב, הקוניאק הזה. ואחר כך היה צייר. שמצייר ציורים. בא צייר ומצייר את סבתא שלך. מבינה? מבקש מסבתא שלך שרק תשב, לא תעשה כלום, היא לא צריכה לעשות כלום בשביל לעשות לו הכל. הוא ידע איך לדבר הצייר הזה. וגם איך לצייר הוא ידע. והכי נורא שהכל עובד. זה צריך להבין. היום כשזה איננו, אפשר להבין כמה קשה כשהכל עובד.
סבתא שלך ישבה לצייר מול העיניים שלו כל היום ורצתה לעשות איתו דברים. ששש. שקט. את לא ילדה. תתני לי לדבר. רציתי לעשות איתו דברים. והוא רצה לעשות איתי. אצל גברים זה מאוד קל הרי לדעת. את יודעת מתי הגבר רוצה. אז מה עושים? עוד לא לענות. ואז בא הכי קשה. המורה להיסטוריה. של מאיר. שהיה בא אצלנו בבית ללמד את מאיר את כל הדברים. מאיר, את יודעת. גם אז הוא היה צריך עזרה. מאז שהוא היה תינוק. תמיד עזרה. כמה סבא שלך ואני טרחנו סביבו. תמיד. עד היום. את מכירה את הסיפורים. טוב. לא חשוב. איפה הייתי. המורה להיסטוריה.
אז הוא, ועכשיו תקשיבי לי טוב, עשה לסבתא שלך חור בלב. חור בלב שנכנסת בו רוח. שאם לא באה בו רוח הוא סתם נשאר חור, ואם באה בו רוח זה כמו אווירון. כל הגוף עולה למעלה. סבתא שלך ריחפה בשמיים. ריחפה. מבינה? כמו אווירון. המורה הזה היה מגיע אצלנו, וסבתא שלך מכינה עוגיות, ונותנת לו עוד ועוד עוגיות, ועושה לו גם תה, והוא יושב ומלמד את מאיר, וזה קשה, את יודעת, ללמד את מאיר, אז גם אני הייתי יושבת שמה, ככה בשקט ומקשיבה, לראות מה נכנס אצל מאיר בראש, ובינתיים נכנס אצלי הכל בראש, דברים של היסטוריה שלא ידעתי, והמורה היה מדבר גם אליי, מספר לי את כל הסיפורים האלה כאילו הוא בא ללמד אותי, ומחזיק את התה ככה בשתי ידיים, שלא תברח לו הסבתא שלך.
סבתא?
כן. תהיי נחמדה. תמזגי לי עוד.
ונגמרה הגימנסיה של מאיר. ככה. פוף. פתאום נגמר. והשיעורים בהיסטוריה נגמרו גם כן. והחור בלב, כבר היה גדול, ולא היה לו את הרוח. ואני נשארתי ככה. עם החור. לא אוכלת. לא שמחה. סבא שלך לקח אותי מרופא לרופא. לעשות לי בדיקות. ואני רציתי רק במיטה. סבתא שלך. רק במיטה. זה קשה להבין. את יודעת שאני רצה כל היום. לא חשוב. ומה יכולתי עוד לעשות. רק את המורה להיסטוריה רציתי. ומה קיבלתי. שמן דגים. ככה סבא שלך נתן לי כל יום. שמן דגים. והמורה להיסטוריה, זה היום אני יודעת, אותו הדבר. הלך עם חור. זה לא דברים שיש רק אצל אחד. גם את זה צריך להבין. ולזכור. כשזה עובד זה עובד אצל שניים. ותאמרי לי עכשיו. אצל שניכם זה עובד?
מה?
אתם שניכם. עובד אצלכם?
מה עובד סבתא.
מה עובד. מה עובד. על מה אני מדברת איתך פה כבר שעה. זה לא מוצא חן בעיני איך שאת. סבתא שלך לא טיפשה. סבתא שלך יודעת מתי משהו עובד ומתי משהו לא.
אני לא יודעת סבתא מה לענות.
זה לא טוב.
תמשיכי את הסיפור, אני במתח. מה קרה עם המורה.
מה שקרה עם המורה זה שנפגשנו. במקרה. ברחוב. טוב לא ממש במקרה כי המורה והחור והסבתא והחור הסתובבו הרבה במרכז העיר שאולי במקרה הם יפגשו. והמורה לקח אותי למסעדה, טובה כזאת, של הונגרים, וישבנו שמה, ודיברנו היסטוריה, ובאה לנו רוח, הרבה מאוד רוח ללב. והסבתא שלך החליטה ללמוד עוד על ההיסטוריה, בצורה פרטית, כמו שהיה קודם עם מאיר, ואחת לשבוע היינו נפגשים באותה מסעדה, לא תמיד אוכלים אבל תמיד מדברים הרבה מאוד זמן.
וסבא ידע?
מה זאת אומרת. ודאי שהוא ידע. אין סיבה שלא.
אין סיבה שלא?
תמתיני עוד קצת ותביני הכל.
אז איפה הייתי. מסעדה. דיבורים. כן. והכל אני מזכירה לך עובד. הסבתא שלך, עם שלושה ילדים ועם בעל בבית, לומדת היסטוריה כל יום ראשון, ורוצה, את יודעת מה רוצה, רוצה לעשות דברים עם המורה. ולא כמו עם הצייר, או האקורדיון. פה רוצה מאוד. הכוונה. פה רוצה מאוד. לא בשביל פעם אחת וזהו. בשביל הרבה. בשביל לגור עם המורה, לתת לו עוגיות טובות בבוקר ובערב לעשות איתו דברים. ואולי עוד ילדים אפילו. על זה אני מדברת איתך.
ותהיי שוב נחמדה. תמזגי לי עוד. כוסית אחרונה. אחרונה, אחרונה. את הרי נוהגת. תודה. אח, זה טוב, הקוניאק הזה. ומה סבתא שלך עשתה? רוצה לדעת מה היא עשתה? כלום. סבתא שלך לא עשתה כלום. כל יום ראשון חזרתי הביתה, לסבא שלך, לאמא שלך, לצביה ומאיר, ונתתי להם את כל העוגיות, וחיכיתי בשקט ליום ראשון הבא למלא את החור של הלב בעוד רוח.
נו, הנה. עכשיו היא בשקט סוף סוף. מקשיבה. מתחילה להבין.
אני לא מבינה כלום, סבתא. כמה זמן המשכתם ככה?
רוצה לדעת כמה זמן? אומר לך כמה זמן. כמה זמן בדיוק. ארבעים ושבע שנים. זה נמשך.
ארבעים ושבע שנים? איך?
ארבעים ושבע שנים. כל יום ראשון. מכניסים את הרוח.
ומתי זה הפסיק?
מי אמר שזה הפסיק?
זה ממשיך גם היום?
ודאי. גם היום.
כל יום ראשון?
נו, איזה יום היום את חושבת?
ראשון.
ולאן את חושבת שאת מסיעה את הסבתא הזקנה שלך כל שבוע?
לקלפים.
נכון.
גם הוא בקלפים?
רק הוא בקלפים.
למה את עצובה כל כך. אולי תיקחי גם את מהקוניאק.
לא יודעת למה אני עצובה.
לא סיפרתי לך את כל זה בשביל לעשות אותך עצובה. אם את עצובה אז עדיין לא הבנת.
מה יש להבין, סבתא. שכל החיים הם החמצה אחת גדולה?
החמצה! טפו! איך את מדברת. כאילו לא הקשבת לי בכלל כל הזמן. תראי את הסבתא שלך היום. יש גם את סבא, לב זהב, הרבה סבלנות, גם את אמא, גם את צביה, גם את מאיר, גם אתכם, וגם את הרוח בלב מהמורה. וזה עוד כשאני כבר זקנה. וכבר לא עובדת. והרוח בלב זה כבר לא כמו פעם. זה כבר לא כי בא לי לעשות דברים. זה משהו אחר. ותני לי לומר לך, גם זה לא נורא. אבל תני לי לומר לך משהו אחר. שזה מה שצריך להבין. ותקשיבי לי טוב. ואל תהיי עצובה. היום את עובדת. עובדת טוב. אל תפחדי משום דבר. שמעת אותי? מכלום. תשמעי את הסבתא שלך. תתני ללב שיהיה לו חורים. גם אם יכאב לך. גם אם ייקחו אותך לרופא. תתני לו מקום שתבוא אליו רוח. פעם אחת היא תבוא לך מהבית, ופעם אחת היא תבוא לך מבחוץ. אבל אם לא יהיה חורים, לא יהיה לך רוח. והלב שלך יישאר, ככה, אטום. ועכשיו את צריכה לשאול את עצמך.
אם טוב לכם ביחד. אם לא טוב ביחד. אם לא טוב ביחד, ללכת עכשיו. אחרת אין טעם. ואם טוב לכם ביחד, אפשר גם חתונה. זה לא משנה שום דבר חתונה. לא תרצי יותר, תקומי ללכת. תרצי להישאר, תישארי איתו עוד. אבל תמיד תזכרי להרשות חורים בלב. תרשי ללב היפה הזה שלך, שתיכנס לו עוד רוח. ויותר לא צריך לעשות שום דבר. סבתא שלך לא עשתה כלום. לא עם הדוור, לא עם הצייר, לא עם האקורדיון, לא עם המורה. רק רוח הייתה שם כל הזמן. אבל הרוח הזאת, זה סימן שזה עובד. ואם זה עובד, זה סימן שאת חיה. ולא צריך לחשוב כל כך הרבה. זה צריך להבין. רק להבין. ועכשיו תיקחי את העיניים האלה, שגם קיבלת ממני, ותגידי לי תודה, ותתני נשיקה לסבתא שלך, ונתחיל ללכת, כי נהיה מאוחר, והוא לא אוהב שאני מאחרת.
אז את באמת נוסעת לפגוש אותו עכשיו?
נו, כן, לא הקשבת?
הקשבתי, סבתא, סתם זה מוזר.
מה מוזר? הוא החבר הכי טוב שיש לסבתא שלך.
וסבא יודע את זה כל השנים?
נו, ודאי שהוא יודע! איזה שאלה. יש משהו שסבא לא יודע עליי?
והוא לא מקנא?
מה יש לקנא? סבא זה סבא והוא זה הוא.
אז איך אני לא ידעתי מזה?
לא שאלת אף פעם. מי בקלפים.
לא חשבתי.
לא חשבת. טוב מאוד. תפסיקי לחשוב כל כך הרבה. ובואי נלך. אני כבר מאחרת.
ולמה זה את עדיין בשקט כל כך.
סתם. אני סתם מרוכזת בכביש.
מה התחלת לשאול. שמעתי שהתחלת לשאול אותי משהו.
לא, סתם. זה היה סתם.
זה לא סתם. תגידי מה רצית.
עזבי סבתא. זה סתם מיותר.
נו, מה רצית.
סתם, נו, רציתי לשאול אם זה יהיה בסדר מצידך...
מה יהיה בסדר.
אם זה יהיה בסדר שאני אעלה איתך גם.
מה, לקלפים?
כן, לקלפים.
את יודעת איך משחקים קלפים?
אני לא אשאר לשחק אתכם סבתא.
אז למה לך לבוא?
סתם, מסקרנות. אני רוצה לפגוש אותו.
סתם לפגוש?
כן, זאת בעיה?
לא בעיה, לא בעיה.
אם זה לא נוח אז עזבי.
לא עניין של נוח, פשוט לא אמרתי לו קודם.
אז עזבי, סבתא.
זה תמיד רק שנינו.
עזבי, עזבי.
ארבעים ושבע שנים ככה, שנינו.
שכחי מזה, סבתא, הכל בסדר.
ופתאום היום, שככה תבואי.
די, סבתא, אני לא באה. זה בסדר. תירגעי.
אולי פעם אחרת.
בפעם אחרת.
ועכשיו, אמרי לי, לפני שאני יוצאת לך סוף כל סוף מהאוטו, השערות שלי נראות בסדר?
שירה כרמי ביאלי מנהלת את סינמטק חולון מזה שלוש שנים. בעלת תואר ראשון מטעם החוג לקולנוע וטלוויזיה של אוניברסיטת תל אביב. בעבר ניהלה את הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים, ובמסגרת לימודיה כתבה וביימה את הסרט הקצר "מכונת כביסה מכונת תפירה", שהשתתף בפסטיבלים בינלאומיים רבים. בימים אלה כותבת רומן ביכורים פרי עטה.
לפנייה לכתב/ת 
