מי אחראי לזיוף הקילומטרז' במכונית שרכשתם?

לטענת פליישר, כשרכש את המכונית נמסר לו כי היו לה שני בעלים קודמים - שניהם פרטיים. מד האוץ של המכונית עמד (שלושה שבועות אחרי רכישת הרכב) על 198,820 ק"מ בדיוק. אלא שאז התברר לו כי ברישומי המוסך בו טופל הרכב שרכש, נרשם כי כבר ב-2004 (שלוש וחצי שנים לפני שרכש את הרכב) הצביע מד האוץ על 253,918 ק"מ - כ-55 אלף ק"מ יותר. וזה עוד לא הכל. מיודענו גילה כי לרכב היו ארבעה בעלים קודמים לפניו, ולא שניים כפי שנמסר לו. חשוב עוד יותר, אחד הבעלים הקודמים היה קיבוץ.

פליישר הכועס החליט לתבוע את אוטו-בילו בסכום של 46,156 שקלים (עבור הרכב שילם 27 אלף). סכום התביעה היה מורכב מהמחיר ששילם עבור הרכב, כולל ריבית והפרשי הצמדה, שיפוי בגין ההוצאות שונות לתיקון שנאלץ לבצע, ופיצוי בגין עוגמת נפש. אוטו בילו הגישה הודעת צד ג' לחברת שלמה ניו-קופל, ובה טענה כי רכשה את הרכב מחברת שלמה (תמורת 19,500 שקל), וכי שלמה היא זו שציינה בפני אוטו-בילו-סנטר את מספר הבעלים השגוי ואת טיבם כבעלים פרטיים.

עוד טענה כי בעת הרכישה נעשה השינוי במד האוץ, שהצביע במועד זה על 192,500 ק"מ. לפיכך, טענה, האחריות רובצת לפתחה של ש. שלמה. זו האחרונה הגישה הודעת צד ד' נגד אדם בשם בנימין אלבז, שממנו רכשה שלמה את הרכב בעסקת טרייד-אין תמורת 18,500 שקל כשמד האוץ הראה 192,195 ק"מ. לפיכך, טענה, האחריות לפרטים המסולפים היא של אותו אלבז.

אבל בכך לא מסתיימת פרשת השרשור. אלבז טען כי רכש את הרכב מאדם בשם אייל שוקרון, אבל אין בידיו מסמכים מאותה עיסקת רכישה. לעומת זאת, בחשבונית ממוסך שטיפל ברכב עוד בשנת 2005 נרשם כי מד האוץ עמד על 165 אלף ק"מ. לפיכך, לטענתו, לא הוא האחראי לזיוף מד האוץ, שהראה כזכור עוד ב-2004 את המספר 253,918 ק"מ.

במהלך המשפט הגיעו שלמה ובילו סנטר להסכם פשרה עם פליישר, ובו קיבל פליישר מאוטו בילו 19 אלף שקל בתמורה לרכב. באותה פשרה נקבע גם כי ההליכים בדבר האחריות בין הצדדים השונים בין אוטו בילו לשלמה אלבז, ימשכו לקביעת האחריות לזיופים בין הצדדים השונים. אוטו בילו טענה כי פיצתה את הרוכש וכי האחריות המוחלטת למצג השקרי מוטלת על שלמה. שלמה טענה כי לה ולאוטו בילו לא היה מידע על מצבו האמיתי של הרכב, וכי האחריות מוטלת כולה על שכמו של אלבז. בכל מקרה, טענה כי על אוטו בילו כגורם מקצועי בתחום, הייתה מוטלת חובה לבדוק את הרכב בעת רכישתו משלמה, ובכך להסיר את האחריות משלמה. אלבז טען כי הוכח שלא הוא זייף את נתוני הרכב, ובכל מקרה, על שלמה הייתה מוטלת האחריות לבדוק את הרכב בעת רכישתו.

השופטת איריס לושי-עבודי שדנה בפרשה המפותלת, קבעה כי התנהגותו של אלבז אכן מעוררת תמיהה, שכן החשבונית שהציג מהמוסך בבית המשפט כהוכחה לקילומטרז' שהרכב עבר, הוצאה רק חודש לאחר המועד שבו טען כי רכש את הרכב, והיא הייתה בכלל על שמו של שוקרון. כך שקיימת אפשרות שהרכב אכן זויף בתקופה בה היה בבעלותו של אלבז. בית-המשפט הניח אפוא לצרכי פסק-הדין, כי זה היה המצב, אם כי נמנע מלפסוק בכך באופן מפורש.

אף-על-פי-כן, ולמרות הקביעה שאוטו בילו ושלמה עצמו לא זייפו את הרכב, קבע בית-המשפט כי שתי חברות אלו אחראיות בכל זאת למכירה של הרכב המזויף. שלמה כאחראית כלפי אוטו בילו, וזו כאחראית כלפי התובע. זאת, בשל טיב עיסוקן של שלמה ושל אוטו בילו כחברות הסוחרות ברכב משומש. בית-המשפט קבע כי למרבה הצער, זיוף פרטי רכב משומש מהווה מחזה נפוץ למדי בישראל. לפיכך קבעה השופטת לושי-עבודי, כי על סוחר רכב, שדרך עיסוקו הקבועה היא בתחום המסחר ברכב משומש, חלה אחריות מוגברת ביחס להצגה נכונה של פרטי הרכב לקונה. גם כאשר סוחר הרכב משמש רק כ"צינור", כלומר קונה ומוכר רכב משומש כמות שהוא.

עוד ציינה השופטת כי חובת הזהירות המוגברת של סוחר הרכב קיימת הן במישור החוזי (מכוח חוק המכר וחוק החוזים) והן במישור הנזיקי (מכוח עוולת הרשלנות הקבועה בפקודת הנזיקין). בית-המשפט קבע כי לאור הוראות חוק אלה, טענת סוחר הרכב, לפיה לא ידע על הפרטים המזויפים, לא תשמש לו הגנה, משום שהוראות חוק אלה מטילות אחריות על סוחר הרכב, גם כאשר היה עליו לדעת על זיוף הרכב (מבחן האדם הסביר).

השופטת לושי-עבודי הוסיפה וקבעה כי לאור המקרים הרבים בהם מזויפים רכבים משומשים בישראל, על סוחר הרכב לצפות מראש עובדה זו, ולבדוק את פרטי הרכב היטב, כגון בדיקת רישיונות הרכב במשרד הרישוי, בדיקת הרכב במכון מוסמך, בדיקת מספר השלדה של הרכב וכדומה. לחילופין, על סוחר הרכב להתריע בצורה ברורה בפני הקונה, על האפשרות כי הרכב מזויף, ולציין בפניו באופן מפורש כי לא ערך כל בדיקות בעניין זה.

בסופו של עניין קבע בית-המשפט כי שלמה אחראית כלפי אוטו בילו, וכי אוטו בילו אחראית כלפי התובע. אולם, הואיל ואוטו בילו עצמה אף היא חברה שדרך עיסוקה במכירת רכב משומש, הרי שהשופטת לושי-עבודי קבעה כי היה לה אשם תורם בשיעור של 100%, כך ששלמה לא חויבה לפצותה. לעומת זאת, אוטו בילו חויבה לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו.