ספרים מצולמים: על הסכין עם מיקי קרצמן

מה הוא ספר צילום? ספר המונח על שולחן נמוך בסלון הבית ומצביע על סוג של טעם או עניין. ספר הפורס את עשייתו של צלם, או ספר המלמד או מדבר על צילום. אני מתעניין בסוג אחר של "ספר צילום": זה המסתכל על צילום. ספרות כמו צילום, שתי פרקטיקות שהן תוצר של קידוד ותרגום ביטוי להתבוננות והמצאה - שתיהן מבקשות להתבונן ברזולוציה גבוהה, לפרק ולהרכיב, לחבל ולהסתיר - הסתרה המשאירה מרחב לגילוי ולפענוח של הנוכח.

עטיפת "סיפורים מאליס איילנד". מהגרים בני מזל

המצב הספרותי מאפשר לקורא להסתכל דרך עיניו של הסופר על מצב קונקרטי מרתק במיוחד, בעיקר כאשר ההסתכלות היא על דימוי שיש לו גבולות, מסגור, זמן ומקום. הכותבים בהם בחרתי מיטיבים לייצר את הקשר לסיבת ההתבוננות, לנקודת המבט ובעיקר לחויות הצפייה.

"סיפורים מאליס איילנד", מאת ז'ורז' פרק ורובר בובר

אליס איילנד הוא אי מלאכותי הנמצא בנמל ניו יורק, בשפך נהר האדסון. האי שימש בעבר מרכז של מחלקת ההגירה של ארצות הברית, ודרכו עברו מרבית המהגרים שהגיעו לארצות הברית מסוף המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה20.

בידיו של פרק תצלומים, ראיות לאירוע היסטורי שההתבוננות בהם מאפשרת את הרכבת ההיסטוריה של האי. "מה שאני בא לחקור כאן זה את הנדודים, את הפזורה, את הגלות. אליס איילנד בשבילי הוא המקום של הגלות, כלומר המקום של העדר מקום, הלא מקום, השום מקום. מבחינה זו מעניינות אותי התמונות הללו, מקסימות אותי, מערבות אותי, כאילו עובר החיפוש אחר זהותי".

בספר תצלומים היסטוריים של האי שמתוכם יוצאים פרק ובובר למסע מפגשים עם המהגרים ברי המזל שהפכו לאמריקאים.

פרק ובובר מנסים בעזרתם של התצלומים לפענח את ההיסטוריה, "לדובב את התמונות,לאלץ אותן לומר מה שאינן יכולות לומר". הניסיון הנוגע ללב להקשיב לתצלום, נכשל מראש. מסוג התחושה שחשים כאשר מונח לפנינו תצלום היסטורי ונסיון הפענוח שלו מעלה תסכול מענג של כשלון. הספר הזה הוא מסמך מקסים, מלא רגישות והבנה היסטורית.

"מוזיאון הכניעה ללא תנאי", מאת 
דוברבקה אוגרשיץ'

"על שולחן הכתיבה שלי עומד תצלום מצהיב. שלוש נשים אלמוניות רוחצות במים. לא הרבה ידוע לי עליו, רק שצולם בראשית המאה על גדת הפקרה, הנחל זורם לא רחוק מן המקום הקטן שנולדתי בו וששם עברה עלי ילדותי. שמתי לב שאני נושאת עמי את התצלום תמיד, כמין קמע שמשמעותו האמיתית לא ידועה לי.

"מוזיאון הכניעה ללא תנאי". "התצלום מרגיע אותי" (עטיפת הספר)

אני נמשכת כמהופנטת אל פניו הצהובים-העמומים. לפעמים אני בוהה בו ארוכות בלי לחשוב על כלום. מפעם לפעם אני מעמיקה להתבונן בהשתקפות בבואותיהן של שלוש הרוחצות, בפניהן המישרים אלי מבט. אני צוללת אל תוכן כעומדת לפענח סוד, לגלות איזה סדק, מעבר אל חלל אחר. לרוב אני מצמידה את התצלום אל פינת החלון השמאלית, ששם נראית פיסת האגם. כמו המים, התצלום מרגיע אותי."

הסופרת ילידת יוגוסלביה כותבת על פליטות וזיכרון ומייצרת פסיפס מקסים של תאורים על הגירה ואגירה. האופן בו היא מתייחסת לתצלומים כאל חפצים סוכני זיכרון ,מחדדת את הפוטנציאל הגלום בצפייה בצילום, ההתבוננות המזוקקת על עבר והחיבור שלו עם ההווה. הכתיבה הלא רציפה של הספר, רק מחזקת את תחושת התלישות והזמניות -בדיוק כמו הקצב המוכר של צפייה באלבומי תמונות - חיבור של רסיסים.

"אלימות מכוננת 1947-1950", מאת אראלה אזולי

הכיתוב הרשמי תחת התמונה: "חייל צה"ל מחלק אוכל לילדים בדואים בבאר שבע, לאחר כניעת העיר", אינו יכול להכיל את המחווה המאלפת של החייל שאל מול הידיים המושטות בתחינה לאוכל מסביר לילדים דרך ארץ מהי. (צלם לא צוין, לשכת העיתונות הממשלתית, 22.10.1948)".

אריאלה אזולאי מסתכלת וכותבת על תצלומים. בספר קובצו מאתיים תצלומים שצולמו בישראל- פלסטין בין השנים ע1947-1950, רובם נלקחו מארכיון לשכת העיתונות הממשלתית. השאלה המרכזית באונטולוגיה של אזולאי עוסקת ביכולת שלנו לקרוא ולהסתכל צילום - מה הוא הקשר בין דברים שה"פריים" מקפל בתוכו וכיצד ניתן לפענח את מה שמחוץ לפריים ? מה בין הידע המוקדם ההיסטורי לבין הדימוי שלפנינו? התיתכן קריאה שאינה מבקשת להשען על ידע קודם או שהקריאה שלנו מוכתבת אך ורק מתוך אותו ידע?

"אלימות מכוננת". ספר חובה למתבוננים

הספר פותח אופצייה של קריאה חדשה בצילומים, קריאה משלימה, אשר מבקשת מהצילום לתמוך בנרטיב או להתנגד לו.

הספר אף מעלה שאלות סביב זהות הצלם, יחסי כוח המאפשרים את הצילום, וזהותם של הארכיבאים המקבעים את הזיכרון.

זהו ספר חובה ל"מסתכלים על צילומים".

"‪AFTER THE LAST SKY‬ PALESTINIAN LIVES‬", מאת אדוארד סעיד

‪Photographs by Jean Mohr‬

‪באמצע שנות השמונים אדווארד סעיד, חוקר ומבקר ספרות ממוצא פלסטיני מסתכל על תצלומים של ז'אן מור, צלם אשר עבד בשנות השבעים והשמונים עבור האונרא, סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים. הצילומים מתעדים את חיי היום-יום של הרחוב הפלסטיני, בעיקר במחנות הפליטים. רובם צולמו בישראל אך גם במחנות פליטים במדינות ערב השכנות.

אדוארד סעיד. על היום שאחרי מחר

סעיד הפליט מסתכל על צילומים ומעלה זיכרונות מילדותו, אלא שזיכרונות אלו הן תערובת של זיכרונות, דברים אותם חווה בעצמו וזיכרונות שנרכשו, סיפורים שסופרו, טקסטים שנקראו. הטקסטים עצמם מסרבים להישאר ברובד הנוסטלגי, והם רפלקסיה על העבר ועל ההווה של העם הפלסטיני ועל חייו שלסעיד עצמו. סעיד מוליך אותנו דרך הניחוח של התצלומים: אולי ככה נכון להסתכל על צילומים, כאשר פרט מתוכם יכול להצית זיכרון או רעיון? הוא נמנע מתיאורים פלסטיים של הצילום, ומרשה לעצמו להפליג לעולם אסוציאטיבי. נראה לעיתים כאילו שהוא מסתכל לרגע על הצילום, נוצר אותו ואז עוצם עיניים ומתחיל לדבר.

"נוף קדוש", מאת וו. ג'י. טי. מיטשל

"ניטיב להבין, אם כן, את ציור הנוף לא כמדיום מרכזי וייחודי המאפשר לנו

דרכים לראות את הנוף, אלא כייצוג של משהו שהוא כבר בעצמו ייצוג. אפשר שהנוף יהיה מיוצג באמצעות ציור, רישום, או תחריט, באמצעות צילום, קולנוע ותפאורת תיאטרון, באמצעות כתיבה, דיבור ויש להניח שאפילו באמצעות מוזיקה ו'דימוי צלילי' אחרים. אולם לפני כל הייצוגים הללו מסדר שני, הנוף עצמו הוא מדיום פיזי רב-חושי".

וו. ג'י. טי. מיטשל נחשב לאחד מחוקריה ומנסחיה של ה"תרבות החזותית" המתגבשת בימים אלו. בעזרתם של טכסטים נגישים המציגים שאלות סביב מעמד הנוף ומעמד הדימוי כאחד, הוא מפתח אצל הקורא סקרנות ותאוות מחקר. ההצעה של מיטשל רלוונטית לתקופה, היא מעלה ספק ובודקת מחדש מושגי יסוד על חשיבה חזותית.

מיקי קרצמן, 52, צלם עיתונות. ראש המחלקה לצילום באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. זוכה פרס א.מ.ת בקטגוריית תרבות ואמנות. בימים אלה מציג מעבודותיו בתערוכה "אחת, שתיים ו...שלוש" בבית מני במסגרת אירועי הביאנלה לאמנות בהרצליה.