"לאופניים אסור לעלות על כביש בינעירוני, עובדה"

אתמול (יום ד') הורשע טל מור בהריגתו של שניאור חשין, שרכב על אופניו בכביש 5; נהג בן 18 פגע והרג שלושה רוכבי אופניים על כביש 3 באוגוסט 2011; באותו חודש נהרגו אגב שני רוכבים נוספים: על כביש 1 ועל כביש 4. לצערנו רשימת הרוכבים שנהרגו בכבישים ראשיים בישראל בשנים האחרונות ארוכה, והיא לא צריכה להתקיים מלכתחילה.

עוד בערוץ הרכב:

• נוסעות קווי מהדרין מוטרדות? לנהג אסור לסייע
• "גילה אדרעי איבדה את הצפון. הפכנו לשנואים"
  

מספיקה נגיעה בודדת, כדי שהתאונה תהיה קטלנית(צילום: עופר עמרם)

ההתאמה שאיננה

כל אחד יודע כי יש דרכים שלא מתאימות לכל סוג רכב; עניין של זרימת תנועה, בטיחות או סתם בעיות של התאמה. לכן, יש דרכים שאסור לרכב מסוג מסוים להיכנס אליהן, כל הזמן או בשעות מסוימות. וב"כל אחד" אני כולל כמובן גם את משרד התחבורה, הגוף בעל הסמכות לקבוע מי לא נכנס להיכן ומתי. אלא שבמקרה של רכיבת אופניים בכבישים בין-עירוניים - ובעיקר דו-נתיביים בעלי גדר הפרדה - "כל אחד" פשוט לא קיים. משרד התחבורה לא מתייחס לעניין, וגם לא הרוכב, שבמקרה זה פועל - עם כל הצער על אובדן חיים מיותר - באופן ממש לא סביר.

כמה מספרים

בשנים 2003-2010 נהרגו בכבישים הבין-עירוניים בישראל, לפי נתוני הלמ"ס שפורסמו על-ידי הרשות הלאומית, 66 רוכבים. 10 מהם נהרגו ב-2009, 10 ב-2010 ושבעה השנה, עד אמצע ספטמבר; כך שאם הכל ילך כשורה נוכל לשחזר את "הישגי" השנתיים האחרונות עד סוף דצמבר. 5% מכלל ההרוגים בכבישים הבין עירוניים ב-2010 הם רוכבי אופניים; מבין כלל רוכבי האופניים שנהרגו, בין חצי לשני שליש נהרגו בכבישים הבין עירוניים, למורת שהנוכחות שלהם שם דלה מאוד.

ועכשיו שימו לב: למעלה משני שליש הרוכבים שנהרגו בכבישים הבין-עירוניים, כך מספרות הרשומות, נהרגו על כבישים ארציים - כאלה עם ספרה אחת או שתיים, כאלה עם שני נתיבים וגדר הפרדה, כאלה שבהם התנועה מתנהלת במהירות של 100 קמ"ש.

שאלה ויחסי כוחות

מה שמעלה שאלה פשוטה אחת: מה לכל הרוחות עושים בכבישים האלה אופניים, רכב איטי ולא מוגן בעליל? התשובות מביאות לשאלות נוספות: למה פעילות פנאי מבורכת נעשית בסביבה שהיא מתכון מובנה לסכנה? מאיפה הגיע בכלל העניין הזה, ולמה לא עוצרים אותו?

כי העניין פשוט מאוד: ביחסי הכוחות בין מכונית נוסעים לבין זוג אופניים, כל מה שצריך הוא שמכונית אחת מתוך הרבבות החולפות על-פני האופניים שבשוליים, תיגע בהם. כך שכל מה שנשאר זה עניין של הסתברות. כי בניגוד לבטיחות כלי רכב שזכו למיגון פסיבי ואקטיבי לרוב, רוכבי האופניים חשופים בגופם היום כפי שהיו לפני 100 שנה, ומפגש עם טונה וחצי של מתכת ב-100 קמ"ש, זה קצת יותר מדי לגוף האדם.

וצריך גם להבין כי נהגים, מה לעשות, סוטים מנתיב נסיעתם. אגב, גם בלי קשר לאופניים, זו הסיבה הנפוצה ביותר לתאונות דרכים. הסחת דעת רגעית, עיסוק אחר, עייפות יתר, סתם תנועה לא נכונה - והרכב סוטה בקלות יתירה. ועוד לא דיברנו על אלה שכושר הנהיגה שלהם נפגע בגלל שתייה או בילוי לילי ארוך. זה קורה כל הזמן, זה קורה סביבכם, לפניכם ולפחות באופן עקרוני זה קורה לכם.

גם רוכבים, מה לעשות, לא מסוגלים לרכב כל הזמן צמודים לעשרים הסנטימטרים הימניים ביותר בשול, מה גם שהשול הוא לא תמיד מאוד רחב. לא שזה עשוי לעזור אם מדובר בסטייה רבתי של הנהג. ויש סטיות כאלה, עובדה.

השותפים למחדל

משרד התחבורה אוסר על מכוניות אספנות ישנות למשל, לנוע בדרכים מסוימות בין 07:00 ל-09:00. זה עלול להפריע לתנועה. רכב כבד זכה גם הוא לאחרונה למגבלות תנועה בשעות ובכבישים מסוימים - מאותן סיבות אגב. משרד התחבורה אוסר על רכב המוביל חומרים מסוכנים להיכנס לדרכים מסוימות; זה הרי עלול להיות מסוכן. רכיבת אופניים בכבישים בין-עירוניים אינה עלולה להיות מסוכנת; היא מסוכנת. עובדה. צריך מעט, מעט מאוד, למשך פרק זמן קצר להפליא, כדי להוציא את הסכנה הזאת מהכוח אל הפועל. וכשצריך כל-כך מעט, אז זה מגיע.

סיכום לפעולה

העניין הוא פשוט: בכבישים מהירים (מעשית, לא רק בהגדרה) נהרגים רוכבי אופניים הרוכבים בהם כחלק מתרבות פנאי, ואחרים סתם מתייחסים אליהם כאל נתיב תחבורה המתאים להם (כולל עובדים זרים). הרכיבה באופניים הפכה להיות ספורט פופולרי, שכן מדובר כיום ביותר מ-200 אלף רוכבים, ומסלולים ארוכים ראויים אין. יהיו, מבטיחה החברה הלאומית לדרכים, שפרסמה תכנית אב לכל הארץ - 450 ק"מ, 100 מהם מתוקצבים. ההתחלה של המתוקצבים, כך נאמר לנו על-ידי החברה הלאומית לדרכים, תהיה במחצית השנייה של 2013 - אכן, בעוד כשנתיים.

ועד אז? פשוט מאוד: לרוכבי אופניים אסור להיות בכבישים מהסוג הקטלני, כי הם לא נועדו להם עקרונית, ומשום שהם הורגים אותם מעשית. ולכן משרד התחבורה צריך לעשות מעשה חד-משמעי: לאסור על רוכבים להיות בכבישים האלה. זה עניין פשוט של תקנה ותמרור - ולא צריך וועדה שזמנה בידה לצורך זה. ובקיצור: עכשיו.

בכל מה שקשור לבטיחות הרוכב, הכבישים האלה, חד וחלק, אינם בטוחים ולו במעט מאותם כבישים "מהירים" האסורים לרוכבים מלכתחילה. גם כאן, כמו בתחומי הבטיחות האחרים, כדאי שנלמד מאירופה. ומה עם תרבות הפנאי? אין בעיה: כבישים אחרים ורכב ליווי הם הפתרונות היחידים, בשלב זה, הראויים בטיחותית.

יואל פלרמן השתתף בוועדת שיינין