זה לא אצ"ל, זה צה"ל: "צבא העם" של חיים יבין
"צבא העם", תוכניתו של חיים יבין, הציגה צעירים שלא בטוחים שהם רוצים להילחם על המולדת, חיילים שלא בטוחים שישובו הביתה, אמהות מודאגות ומתנחלים נחושים. במילים אחרות: שידור חוזר של דיון שהיה רלוונטי לפני יותר מ-20 שנה
המיני-סדרה הדוקומנטרית החדשה של חיים יבין, "צבא העם" שעלתה לשידור אמש (ג') בערוץ 2, נפתחה במניפסט. לא פחות. יבין, שחגג החודש את יום הולדתו ה-79, נזכר בשידור הראשון של הטלוויזיה הישראלית, אי שם ב-1968. "כל העם צבא", מספר יבין שהפיק את שידור מצעד צה"ל.
יותר מ-43 שנים אחרי, נדמה כי בעדשת מצלמתו של יבין, המדינה שהשתנתה מקצה לקצה מספר פעמים, פוליטית וחברתית, מצליחה עדיין להפתיע אותו. על כך היה מבוסס לפחות הפרק הראשון בסדרה, וכך נבחרו גם המרואיינים שהשתתפו בה.
יבין, שמטרתו בסדרה היא ככל הנראה להבין את עמדת העם כלפי השירות הצבאי בזמננו אנו, מתהלך בין מתנחלים, חיילים, תלמידים, מורים והורים, מראיין מגזר אחר מגזר ומציג פעם אחר פעם את עמדת המרואיינים כלפי השירות הצבאי. בשאלות מופתעות ולעתים אף תמוהות, מגיע יבין אל המובן מאליו, אל הפשוט והקל ביותר - ולא יותר.
זה קורה עם אהרון חליווה, מח"ט הצנחנים שהעז לומר "תהיו מוכנים לקבל את הילד שלכם בארון מתים"; זה קורה עם אמהות החיילים החרדות לשלום בניהן ומביעות ברגש רב את שעל הלב שלהן, זה קורה עם תושבי ההתנחלויות המתלבטים אם לפנות ישובים פירושו לסרב פקודה, זה קורה עם יונתן שפירא, מחותמי מכתב הטייסים מ-2003.
מי בכלל מופתע?
כל אחד מהמרואיינים שהסכים לעמוד מול מצלמתו של יבין (ולא ברור מדוע הוא צריך להיות מצולם כשהוא מצלם), שוטח את כל שכבר ידענו. כמו המתנחל המתלבט, כך גם מנהל תיכון עירוני א', רם כהן, שמפקפק ב"משטר הצבאי" שפעם היה פה.
כולם, ללא יוצא מן הכלל, מצליחים - כך נדמה - להפתיע את יבין, ורק אותו. הדיונים הללו, בדבר אחדות העם מאחורי גופו הצבאי, נשמעו בבקו"ם בשנות ה-80, נשמעו במעגל של דן שילון בשנות ה-90, נשמעו שוב ושוב (ושוב) גם בשנים האחרונות.
הראייה הטובה לכך שיבין הוא המופתע היחיד בסיפור הזה, היא דבריו של מח"ט הצנחנים, שוב, בתחילת התוכנית, בהם הוא אומר שהוא חשב פעם שהבת שלו לא תשרת בצבא, ושהיום הוא יודע שגם הילדים שלה ישרתו בצבא. את "הילדים של חורף 73", אולי צריך להזכיר למר טלוויזיה, כתב שמואל הספרי ב-1995. את הדיונים על המשפט המונומנטלי "אמרו הילדים האלה הלוואי לא ילכו אל הצבא", קיימו כאן, באותה ארץ פצועה ועצובה, לפני כמעט 20 שנה.
שתי סדרות מצוינות נמצאות בארכיון של חיים יבין, לצד כ-40 שנות עבודה בטלוויזיה הישראלית והיותו אחד מאבני היסוד של השידור במדינה - "ארץ המתנחלים" אודות ההתנחלויות ו"תעודה כחולה", אודות ערביי ישראל.
"צבא העם", לו היתה משודרת ב-1995 או אפילו לפני כן, היתה נכנסת לאותו ארכיון. ב-2011 זה פשוט לא יכול לקרות. במילים אחרות: שמענו הכל, ראינו הכל.
ולסיום עוד מילה, ועוד שיר. "גבעת התחמושת" של יורם טהרלב מוצג ב"צבא העם" כאחד משירי המלחמה המפארים את יכולתם של אחינו גיבורי התהילה לקרב. יבין, במרוצת השנים, לא זכר ככל הנראה שבין השורות נמצא בדיוק אותו דיון על נכונות ומוכנות החיילים בשטח. "אולי היינו אריות / אך מי שעוד רצה לחיות / אסור היה לו להיות / על גבעת התחמושת". זוכרים? אנחנו כבר מזמן לא בימי האצ"ל אלא בימי צה"ל. אם מישהו מופתע כיום ש"הסתער" אינה מילת המפתח בהוויה הישראלית, זהו ככל הנראה יבין, ורק הוא.
