על הטבות וילודה. לומר לא למחאת העגלות

דו"ח טרכטנברג טעה בהמלצתו על סבסוד חינוך חובה לגיל הרך. חרף הסימפטיה למצוקתם של הורים שמתקשים להאכיל, לגדל ולחנך את ילדיהם המתרבים - מצוקה שזכתה לביטוי קולני במחאת העגלות של הקיץ האחרון - זו תהיה טעות מוסרית להיענות לדרישות הכלכליות של מחאה זו. 

הורים יודעים היטב כמה עולה לגדל ילדים, והחליטו בכל זאת להביאם לעולם. עכשיו הם דורשים שנסבסד אותם, ממש כמו הטייקונים שהנפיקו אגרות חוב, ומבקשים שנעשה תספורת לחובותיהם. גם אלה וגם אלה מבקשים מאנשים שלא הנפיקו בבורסה ניירות חסרי ערך ולא הביאו לעולם ילדים שאין להם כסף לגדלם - שיממנו אותם. לזה לא קוראים צדק חברתי אלא פרזיטיות.

מעבר להיבט המוסרי, יש שלל סיבות כלכליות, דמוגרפיות וסביבתיות לומר "לא" למחאת העגלות. ילודה, כמו כל פעולה אנושית, מושפעת מהמצב הכלכלי של ההורים. לא קשה, לכן, לדמיין את הבייבי בום שיתרחש - אם וכאשר יהיה חינוך חינם לגיל הרך, אם תינתן הכרה בהוצאות להעסקת מטפלת לצורכי מס, ואם תוענק חופשת לידה מורחבת בתשלום מלא.

מחאת העגלות בחיפה. רוצים סקנדינביה, נגמור כמו פקיסטן (צילום: אבישג שאר ישוב)

הנזק הכלכלי מבייבי בום שכזה איננו מוגבל לעלות הישירה של הפסד הכנסה ממסים של הורים שיישבו בבית עם ילדיהם בחופשת לידה אינסופית, או ייצאו לעבוד אבל ינכו את הוצאות המטפלת מתשלומי מס הכנסה. הנזק גם עולה בהרבה על התקציב הנחוץ לסבסוד מלא של חינוך חינם לגיל הרך. אמנם הסבסוד יכול לעלות מיליארדי שקלים, אבל המיליארדים האלה בטלים בשישים בהשוואה למה שיעלו מאות אלפי ילדים שיבואו לעולם (כי משתלם להורים להביא אותם) ויחיו שנים ארוכות על חשבון משלם המסים (או - אם לדייק - על חשבון הפראיירים שימשיכו לעבוד ולשלם מסים, ולא יפרשו לעשיית ילדים).

מחיר כלכלי וסביבתי כבד

לילודה מוגברת יש מחיר סביבתי כבד. הריוויירה של רודוס או כרתים פסטורלית יותר מהטיילת של אשקלון או נתניה לא כי הים התיכון שלנו פחות יפה מהים התיכון היווני אלא כי צפוף אצלנו. תוספת ילדים רק תגדיל את הצפיפות במדינה קטנה, שכבר היום דחוסה יותר מכל ארצות אירופה, ותקטין עד למינימום את הסיכוי שלנו ליהנות ממרחבים פתוחים או מבית פרטי עם גינה.

תוספת ילדים גם תגדיל את הביקוש לחשמל ולמים, ותחייב בנייה של מפעלי התפלה ותחנות כוח שיזהמו את האוויר ויכערו את הנוף. ילודה מוגברת תגדיל את הביקוש לדירות ותעמיק את מצוקת הדיור, שהציתה כזכור את מחאת העגלות. ההורים המוחים מסרבים להבין שהיענות לתביעותיהם רק תכניס את משפחותיהם למעגל קסמים של עוני: ככל שהם יביאו לעולם יותר ילדים (במימון המדינה), כך יגדל הביקוש לדירות (כי הילדים יצטרכו מקום לגור), המחירים יעלו, וחלום הבעלות על דירה יתרחק.

הכותב הוא פרופ' לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il