סתם עוד כתבה משעממת
אינטרנט. פייסבוק. סמארטפונים. אנגרי בירדס. קול אוב דיוטי על מסך ענק. מסכי טלוויזיה אינטראקטיביים בתור בבנק. סמסים. תזכורות. נוטיפיקיישנס. אימייל. יוטיוב. פורנוגרפיה מקוונת. 600 ערוצים בטלוויזיה. ביטורנט. HD. פול-HD. תלת-ממד ללא משקפיים. עם כל כך הרבה אמצעים להפגת השיעמום - באמת לא פלא שמשעמם לנו כל הזמן
אתם יושבים בתחנת רכבת בלתי נעימה בעיר נידחת -- נגיד, בית יהושוע -- ועד הרכבת הבאה, בשל עיצומים, יחלפו ארבע שעות. אין נוף (בית יהושוע). יש לכם מה לקרוא, אבל אתם לא רוצים לקרוא. יש לכם על מה לחשוב, אבל אין לכם כוח. אתם קוראים בפעם החמישית את לוח הזמנים של הרכבת, מסתכלים בשעון -- רק רבע שעה עברה. אתם מטיילים במעלה ובמורד התחנה, רק כדי לעשות משהו -- זה לא עוזר. אתם סופרים את העצים, מסתכלים על השעון שוב -- בדיוק חמש דקות עברו מהפעם האחרונה שהסתכלתם.
מהו שיעמום? איך להגדיר את התחושה הזו - שתוארה על ידי סופרים והוגים, שני מקצועות בעלי התמחות מיוחדת בשיעמום, כ"תשוקה לתשוקה" (טולסטוי) או כ"לימבו של ריקנות" (היידגר)? אולי אפשר להגדיר אותה כך: שיעמום הוא מה שאדם חש בקוראו בערך הוויקיפדיה העברית בנושא שיעמום, המכיל 85 מילים ומציין ש"הביטוי החיצוני לשעמום הוא לעיתים ירידה בתנועתיות ופיהוק".
עוד דברים, למקרה שמשעמם לכם:
הנה עוד דרך לתאר שיעמום: חוסר יכולת להתמודד עם אתגרי המציאות, ביניהם הכורח לבצע פעילויות יומיומיות בלתי מרגשות מחד - והצורך לשעשע את עצמנו כשאין שום דבר בטלוויזיה מאידך. הנה עוד דרך להסתכל על זה: הנוטים להשתעמם יותר מראים גם נטיה לתפקוד לקוי בלימודים, בעבודה ובמצבים חברתיים; סביר יותר שיתמכרו לאלכוהול ולסמים, יפגינו אלימות, יסבלו ממצבים של חרדה ומדיכאון.
אולי גם זו דרך: אנחנו חוקרים את השיעמום למעלה ממאה שנה, ועדיין אין לנו הסבר טוב לתופעה הזו, וזה חבל - מפני שבעשור האחרון פתרנו את הבעיה הזו לחלוטין, או החרפנו אותה במידה קטסטרופלית, תלוי את מי שואלים.
משעמם לי
לפני עשרה ימים פירסם כאן זיו קיטרו סטטיסטיקות מגעילות למדי הנוגעות לשימוש בטלפונים סלולרים, ומהם עולה שחצי מבעלי הסמארטפונים משתמשים במכשירים שלהם מיד כשהם מתעוררים, לפני שהם קמים מהמיטה. הסטטיסטיקות האלו מעניינות אותי במיוחד לאור התגובות למאמר שפירסם כאן סער יוז בדיוק שבוע לפני כן, שכותרתו "אתם באמת צריכים סמארטפון?" רוב המגיבים ענו בכן נלהב על השאלה שבכותרת, שנועדה להיות רטורית, אבל מילא. ניר, מגיב 133, כתב: "כי כל נסיעה ברכבת או באוטובוס כבר לא תהיה משמימה" (אחרים כתבו דברים דומים).
זה מתקשר להרצאה הבאה, העוסקת בשעמום, שבה מסופר על חבר שהחליט לפרוש מן העולם ובילה שלוש שנים ספון בתוך מנזר בודהיסטי. כשיצא שאל אותו מה השתנה בעולם. החבר הצהיר: יש הרבה יותר מסכים בעולם.
טלוויזיות במקומות ציבוריים הן לא בדיוק תופעה חדשה - אבל בחמש השנים האחרונות התופעה התגברה באופן משמעותי: ישראלים יוכלו למצוא מסכים בדואר, בכמה קניונים, וברוב סניפי הבנקים (שם הם משדרים על פי רוב סרטי תדמית ומבזקי חדשות); בחדרי המתנה של בתי חולים (באסותא משדרים תכניות אירוח העוסקות בבריאות); במסעדות מסוימות (שם אפשר ללמוד על התפריט, לעיתים גם להזמין, ואפילו לשחק משחקי טריוויה בתשלום); שוב פעם בקניונים (בתור קיוסקי-מידע). המטיילים חוץ-ארצה ימצאו אותם גם בתחנות דלק, במושבים האחוריים של מוניות, בטרמינלים של שדות תעופה ותחנות רכבת--וכמובן, כמו שיודעים חצי מבעלי הסמארטפונים שהתעוררו הבוקר, אצלנו בכיס.
המשמעות היא שהסצינה שתוארה בפתיחת הכתבה הזו -- גנבתי אותה מהיידגר, שעסק הרבה בשיעמום -- הסצינה הזו לעולם לא צריכה לקרות שוב: אם המסך הגדול מעל הראש לא מפיג את השיעמום שלנו, אזי המסך הקטן שבכיס יפתור את הבעיה. בעולם שיש בו גם אינטרנט בכל מקום וגם אנגרי בירדס וגם, כמובן, ויקיפדיה בעברית, השעמום חוסל ומת. טוב, לא?
לא.
אמא, משעמם לי
השיעמום נחשב בטעות ל"מילה חדשה", לקונספט שנכנס לשיח רק אחרי המהפכה התעשייתית, כשהומצא הזמן הפנוי. אמנם נכון שבאנגלית המילה נכנסה לשפה רק באמצע המאה התשע עשרה -- באופן אירוני, היא מופיעה לראשונה ב"בית קדרות", הרומן המשעמם עד דמעות של דיקנס (לעברית היא נכנסה בזכות אליעזר בן יהודה) -- אבל הזמן הפנוי הוא לא המצאה מודרנית וגם השעמום לא: בעיר בנוונטו באיטליה נחשפה כתובת מהמאה השלישית לספירה, המברכת את הקונסול הקמפני טנוניוס מרקליאנוס, ש"במעשיו הטובים הציל את העם משיעמום אינסופי" - בכך שארגן להם קרבות גלדיאטורים. שיעמום נצפה אצל כלבים, חתולים וקופים דמויי אדם. ועכשיו אומרים לנו שהוא דבר טוב.
שיעמום הוא צורך התפתחותי, בעיקר אצל ילדים, כך אומר ד"ר ריצ'רד ריילי, מרצה לפסיכולוגיה מאוניברסיטת אדג' היל שבאורמסקירק, אנגליה, לגרדיאן הבריטי: "שעמום היא תחושה לא נעימה", הוא אומר, אבל היא הכרחית כדי לאפשר למוח להתאושש מרגעים של פעילות. זו כנראה גם הגנה מפני דפוסי התנהגות בלתי יעילים אבולוציונית - כמו חוסר מעש. נורמן סנדברג מאוניברסיטת אורגון שבארה"ב אמר, ב-2008, ל"סיינטיפיק אמריקן", "אנחנו מספקים לילדים הרבה בידור בצורת טלוויזיה ואייפודים ובעצם מונעים מהם את היכולת לפתח מנגונים פנימיים להתמודדות עם שעמום.
לצורות בידור "מודרניות" -- החל מטלוויזיה וכלה במשחק אנגרי בירדס המשוחק על אייפון בתחנת הרכבת בית יהושוע -- יש את היכולת להסוות את השיעמום מבלי לספק למוח את הצרכים שהשיעמום בא להצביע עליהם. בנוסף, כך טוען סיינטיפיק אמריקן, לפעילויות שהיו מעסיקות ילדים לפני שניים או שלושה דורות -- שיטוט חסר מעש בחוץ, משחקי כדור -- יש סיכוי גדול יותר לגרום לאושר. ועוד על כך בהמשך.
דוקטור, משעמם לי
ואם הנושא לא היה מעניין מספיק, עכשיו מסתבר שאין סוג אחד של שיעמום, אלא קשת של תגובות למצבים שונים מאוד: שיעמום רגעי הוא תחושה שכולנו חווינו, ולא רק בתחנות רכבת; זו תגובה פונקציונלית, שימושית, שנועדה לציין בפנינו שמשהו אינו ראוי לעשותו. דוגמה לכך הם שליש ממי שנכנסו לקרוא את הכתבה הזו, ושלפי הסטטיסטיקות עזבו אותה כבר לפני כמה פסקאות.
מולו אפשר להציב את השעמום כמצב קיומי, מה שצרפתים ויפי נפש מכנים "אנווי" - תחושה כבדה של לאות מן העולם הזה, שלא עוברת גם כשנגמרים שיעורי הבית באלגברה. וגם אם השעמום אמור להצביע בפנינו שאנחנו עושים את הדברים הלא נכונים, או לכל הפחות עושים אותם מן הסיבות הלא נכונות -- הוא גם מפריע לנו לפעול; הכל חסר טעם, ושום דבר לא ראוי לעשותו.
כשאנחנו נתקפים שיעמום קיומי כזה, אנחנו בדרך כלל נוטים להאשים את הסביבה. משעמם לנו כי אין מה לעשות, או כי הטלוויזיה משעממת, או כי ב-ynet נותנים כתבות ארוכות שכאלו. אבל המחקרים מראים שלשעמום ולגירויים חיצוניים אין קשר הדוק כל כך. המחקר הבא, מאוניברסיטת ווטרלו שבקנדה, מצביע שהגורם לשיעמום הוא פנימי: הנטייה להשתעמם מהר היא תכונת אופי, שמקושרים אליה כמה תכונות נעימות עוד פחות: נטייה לדיכאון, להתנהגות אלימה או התמכרותית, צורך בסיפוקים מיידיים, וגם הפרעות קשב וריכוז.
וכאן אנחנו חוזרים לבעיה שציינו בחלק הקודם: ההרגלים שלנו -- הרגלים שפיתחנו רק בעשר עד חמש השנים האחרונות -- מעודדים משמעותית את הנטייה להפרעות קשב או לאי-קשב. אינטרנט. פייסבוק. סמארטפונים. אנגרי בירדס. קול אוב דיוטי על מסך ענק. מסכי טלוויזיה אינטראקטיביים בתור בבנק. סמסים. תזכורות. נוטיפיקיישנס. אימייל. יוטיוב. פורנוגרפיה מקוונת. 600 ערוצים בטלוויזיה. ביטורנט. HD. פול-HD. תלת-ממד ללא משקפיים. יש לנו כל כך הרבה גירויים מיידיים, שאנחנו לעולם לא מחזיקים מעמד בעשייה של דבר אחד לאורך זמן.
מול הנטיות לאי-קשב ולאי-ריכוז, ולכל חוסר האושר המתלווה אליהם, פסיכולוגים מדברים בשנים האחרונות על מצב תודעה אחר, המוביל לכאורה לאושר. הוא מכונה Flow, אולי יש לתרגם את זה ל"רצף", והוא מוגדר כשקיעה בריאה ומרוכזת בעשייה של דבר אחד, שעשייתו מספקת ומעשירה אותנו. סביר יותר שילד שמשחק בכדור ישקע במצב תודעתי של רצף מאשר ילד שמשחק במחשב; אותו דבר נכון גם לגבי מבוגר שעסוק בעבודה שמספקת אותו מאשר מבוגר שמדפדף בכל אלבומי התמונות מתיאלנד בפייסבוק במקום לעבוד.
אלוהים, משעמם לי
לפני שנים מספר מישהו עשה טעות ונתן למשורר ג'וזף ברודסקי לשאת את נאום ה"קומנסמנט", הנאום שאישיות רבת מעלה בדרך כלל נושאת בפני בוגרי קולג', שאמור להכין אותם לעולם. רוב הנואמים בוחרים למלא את ראשיהם של החבר'ה הצעירים בהשראה, אבל לא ברודסקי, האמון על אמירת אמת. ברודסקי אמר,
"חלק גדול ממה שעומד בפניכם הוא שיעמום... שום לימודים לא יכולים להכין אתכם למצב הזה... הם אולי יכולים להכיר בפניכם את התחושה, אבל שום ספר לימוד מעוור-עיניים, נמלץ, לא משתווה לסהרה של הנפש שמתחילה ממש בתוך חדר השינה שלכם ומקיפה את האופק". העניים סובלים מן השעמום. העשירים לא נמלטים מפניו. השיעמום הוא המחיר הכבד שהחברה גובה ממי שרוצה לחיות בה.
ובכן: הפגת השיעמום רק מוסיפה לתחושת השיעמום; ואילו אי-הפגתו לא מאפשרת לנו לברוח ממנו. יש למישהו עצה? יש, לברודסקי, אבל אתם לא תאהבו אותה:
"כשאתם נתקפים שיעמום, תנו לו למחוץ אתכם; צללו, געו בקרקעית. בכל הנוגע לדברים בלתי נעימים, החוק הוא: ככל שתגעו בתחתית מוקדם יותר, כך תצופו מעלה מהר יותר. הרעיון כאן הוא לחוות את הרע במלואו. (...) שיעמום הוא החלון הפתוח בפניכם על אופיו של הזמן שאנחנו נוטים להתעלם ממנו, לסכנת איזוננו הנפשי. (השיעמום) הוא החלון שלכם לאינסופיותו של הזמן. ככל שהוא פתוח אל תנסו לסגור אותו; להפך, פתחוהו לרווחה".
