אסי לוי: "הייתי סוסה פראית. היום אני לביאה"

בבית העץ הגדול שבו היא מתגוררת עם שתי בנותיה, חתולה מפוארת, כלבה ידידותית לסביבה וחבילה מלוכדת של גורי כלבים שאך זה נולדו, הכל נראה רוגע. זהו לכאורה עוד ערב קיץ חם וטוב. השקט של אחרי המקלחות וארוחת הערב המשפחתית עוטף בחמימות את חלל הסלון, שעד לא מזמן היה בית הוריה. אביה נפטר לפני שנים וגם אמהּ הלכה לעולמה. אל בית ילדותה היא חזרה עם הבנות לאחר הפרידה. "משפחה זה תמיד עניין מסובך", היא אומרת.

• רוצים לקרוא עוד על תיאטרון? כנסו לפייסבוק שלנו
  

• על הסט של "העולם מצחיק". סרט בהשתתפות אסי לוי
  

אסי לוי, שחגגה 41 ערב ראש השנה, נמנית על הזן הנדיר של שחקניות שמה שלא תעשה, לא תוכל לתייג, להגדיר או לגדר. בימים אלה היא משחקת על במת תיאטרון בית ליסין אשת קריירה מצליחה ואם חד הורית, שמגלה בוקר אחד לְחַלְחלתה שבנה, בן העֶשְרה, מואשם באונס של שלוש נערות. כשסביב הבית מתבצרים עיתונאים וצלמים, שמתעדים בלהט כל פריים של היוצאים והבאים בשעריו, היא נלחמת בחירוף נפש על חיים נורמליים, מתעקשת לשמור על שפיות ומנהלת קרב איתנים פנימי בין האהבה ללא תנאי שְאָם אמורה לחוש כלפי בנה לבין הכעס, התיעוב והשנאה שהיא חשה כלפיו.

אסי לוי. בפרונט של ההצגה "אמא שלו" (צילומים: דניאל קמינסקי)

"זה לא ברור מאליו, האהבה ללא תנאי שכולם מדברים עליה", אומרת לוי ושואלת בפעם השלישית: "תגידי, באמת אהבת את ההצגה?". מסתבר שגם עבור השחקנית הישראלית הראשונה בהיסטוריה שקטפה מועמדות לפרסי האקדמיה האירופית לקולנוע והתמודדה על הפרס מול פנלופה קרוז, אהבת הקהל אינה ברורה מאליה. "אתה אף פעם לא יודע", היא אומרת, "יש פער גדול בין איך שאני חווה תפקיד לבין איך שהקהל חווה הצגה. זה תמיד מלחיץ".

הופעותיה בסרטים "קשר עיר" בבימויו של יהונתן סגל, "אבנים" (רפאל נדג'ארי) או "אביבה אהובתי" (שמי זרחין) נחרטו בזיכרון. כך גם התפקידים שגילמה בסדרות הטלוויזיה "הבורגנים", "חדר מלחמה" ו"בטיפול". אבל על הבמה בתפקיד הזה, שנושא את המחזה על כתפיו, לוי נותנת את כל כולה. היא נשרפת על הבמה אבל לרגע לא מאבדת שליטה. היא מדלגת על כל מכשול שעלול להפוך את הטרגדיה האנושית הזו למלודרמה ונעה בעדינות של רוקמת תחרה בין קשת אינסופית של רגשות, בין הרצון להגן בכל מחיר על היקר מכל, דרך בלבול, כעס וייאוש ועד להשלמת המעגל וחזרה לנקודת המוצא: היא קודם כל אמא שלו.

"אביבה אהובתי". אסי לוי כובשת

"תגובות של אנשים שיוצאים מההצגה והחוויה שהם עוברים מעוררים בי קנאה", היא אומרת, "אני חושבת כמה מגניב להם ותוהה מה ראו? אני יודעת שהאימפקט של ההצגה חזק. אני חושבת שזו הצגה חשובה והייתי רוצה גם לעבור את החוויה שעוברים הצופים. אני נורא אוהבת את המחזה".

קנדה זה כאן

את המחזה, שנארג על פי מיטב המסורת של הדרמה-הפסיכולוגיסטית ממלחמת רגשות מתנגשים, כתב המחזאי הקנדי איבן פלייסי. למרות שהתיאטרון הקנדי לא זכה לתהודה בארץ וגם שמו של המחזאי הצעיר מטורונטו אנונימי בישראל, בבית ליסין החליטו להמר ובעזרת הבמאי רוני פינקוביץ התוצאה היא אחת ההצגות המרשימות של התיאטרון בשנים האחרונות.

לקריאה ראשונה הגיעה לראשונה בחייה מבלי שלמדה את המחזה. "הייתי באמצע צילומי סרט ('העולם מצחיק' של זרחין), אבל זו לא היתה הסיבה. הייתי צריכה להתנתק מהחומר. זה היה מאד חזק", היא אומרת. כשהקריאה הסתיימה, בחדר החזרות שררה דומייה. "זה היה חיבור מיתי. הרגשתי שאלוהים נכח בחדר. אפשר לנסות לנתח את זה, אבל האמת שבאותו רגע היה ברור שזה זה".

אסי לוי ב"אמא שלו". אמא גם בחיים

כאם לשתי בנות, התפקיד מעמת אותה עם הפחדים הגדולים ביותר. "אין דבר מפחיד יותר מלאבד ילד ולא חשוב באילו נסיבות", היא אומרת, "העצמות הרגשיות שמתגלות במפגש עם הילדים שלך ועם האהבה ללא תנאי הזו, מטלטלות. בחזרות שאלנו את עצמנו אם לאהוב את הילדים שלנו זו בחירה או אינסטינקט. כשאתה מדמיין אובדן של ילד, התשובה ברורה. זה המקום הכי חשוף. המחזה הזה שורף לי את הלב וכל סצנה בו היא שיא".

ברנדה קאפוביץ, אותה מגלמת לוי, היא אישה אינדיבידואליסטית וחזקה בשגרת היומיום. גם בנקודת השבר הגדול שבמחזה היא מנסה בכל כוחה שלא להתפרק ובטח שלא בפומבי. את מסלול ההתרסקות היא עושה לבד ובחדרי חדרים. נדמה כי מרבית הדמויות שגילמה לוי הן כאלה - חזקות וקשוחות מבחוץ ושבירות עד חמלה מבפנים.

"אני נעה בין קצוות. אני לא משוכנעת שנשים חזקות זו ההגדרה הנכונה", היא אומרת, "מה זה אישה חזקה, זו שקל לה להישבר או זו שלא נשברת? אני לא יודעת. אומרים שאני אישה חזקה אבל האמת שאני נשברת בקלות. מה זה אומר עליי?" העוצמה של לוי באה לידי ביטוי גם בבחירות הקפדניות שלה בתפקידים והיא כבר וויתרה על הצעות גם במהלך החזרות כשהתברר לה שזה לא זה. הפרויקט הבא שלה, דרך אגב, יהיה אופרת רוק בבימויו של פינקוביץ.

אסי לוי. אשה חזקה גם על הבמה

"זה לא שאין בי את הפחד מהמחר. אני יודעת שאנחנו חיים במקום שבו שחקנים לא ממש יכולים להרשות לעצמם לבחור, אבל אני מאד סלקטיבית", היא אומרת, "אני אדם מוביל לא מוּבַל ומכאן שהאחריות עליי. אדם צריך לדעת לא רק מה הוא רוצה, אלא גם מה נכון לו. אצלנו במשפחה לא מאבדים את הראש. מול כל העצמות הרגשיות שאני מביאה לבמה, יש ראש מפוכח והגיון בריא. בחיים ובתיאטרון זה לא מה שנותנים לך שחשוב אלא מה שאתה לוקח. אני שמחה שיש לי את הפריבילגיה לבחור".

המוזיקה עדיין מהדהדת

מבט חטוף בחלל הסלון הענק מספיק כדי להבין שמוזיקה היתה ונשארה נדבך מרכזי בחייה. שתי מערכות תופים במקום ספות, גיטרה שנשענת על קיר ושלל מערכות שמע, הם רק סממנים חיצוניים שמעידים על הווירוס שדבק בה כבר בגיל 6. אז, זה היה פסנתר. בהמשך גיטרה חשמלית. "עשר שנים פסנתר כנף ענק היה תקוע בסלון בתקווה שאולי עוד אחזור לנגן. אמא שלי בכתה אבל זה לא עזר", היא אומרת.

היית ילדה קשה?

"כן. ההפרש ביני לבין אחי ואחותי גדול, כך שגדלתי כבת יחידה. אבא שלי היה בן 52 כשנולדתי. אני בעצם פנצ'ר. יצא שהייתי הילדה המשוגעת. לא היה להם קל איתי אבל בעיקר הדאגתי אותם. כמו שיאיר לפיד אמר לי כשצילמנו את 'חדר מלחמה': 'שנינו צמחנו בבתים שלא האמינו שיצא מאתנו משהו'. אבל פתאום זה קרה. חבל לי שדווקא בסוף, כשכבר היה להם מה לקצור, הם לא הספיקו ליהנות מזה".

חשבת שיצא ממך משהו?

"הכל אצלי היה הפוך. במובן מסוים גם במשחק שחיתי נגד הזרם. כשקיבלתי את פרס אופיר על התפקיד בסרט 'קשר עיר' אמרתי שזה מוזר שמכל הסיבות שהעיפו אותי מהכיתה בתיכון וכעסו עליי בצבא, היום אני זוכה בפרסים. פתאום מנהלת בית הספר מתקשרת לברך והמפקדת בצבא שדפקה לי כל הזמן תלונות, רצה אחרי בסופר פארם, זה מוזר. זה הניצחון שלי. לכל אחד יש מסלול משלו, אני הייתי צריכה לעבור את כל הדרך. החוט המקשר אולי הוא הנאמנות לעצמי. אני לא מפחדת לשים את כל הביצים בסל ותמיד אעדיף לא לעשות תפקיד מאשר להתחרט ולהתבזות. אני חייבת להיות קשובה לעצמי".

אסי לוי. מתעקשת להיות קשובה לעצמה

כמו בהצגה הזו?

"כן. הדרך היתה קשה, בעיקר כיוון שהתפקיד הזה תלוי בשאר השחקנים. זה כמו שבשביל לשחק מלך, לא מספיק לחבוש כתר וללבוש גלימה. מלך יכול ללכת בתחתונים וכפכפים ובכל זאת הסביבה שמקיפה אותו תעיד על מי שהוא ותיקוד לו קידה. גם ברנדה צריכה את הפינג פונג הזה עם הסביבה שסוגרת עליה. בשבוע האחרון בעטתי בקירות, בכיתי כמו תינוקת עד שפתאום ברגע אחד, כמו קסם, הכל התחבר. כולנו מאד גאים בתוצאה".

זו הצגה שמבקרת בחריפות את התקשורת שמעמידה גם את אֶם הנאשם למשפט.

"התקשורת גוזרת את דינך הרבה לפני שמוגש כתב אישום ולך תוכיח שאין לך אחות. היום החשד מספיק כדי שהעיתונות תחגוג. אנחנו רואים את זה כל הזמן במסווה של עיתונות חוקרת וזכות הציבור לדעת. הזבל הזה הפך להיות הספרייה הציבורית או האנציקלופדיה העברית. לא תמיד, אבל ברוב המקרים, העיתונות גסה ובוטה ונדמה שמי שעומד מאחוריה, שכח שיש השלכות למה שנכתב גם על החיים".

המטבח של גאולה

תוך צפייה בהצגה קשה לחמוק ממחשבה על אמו של יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה, יצחק רבין. במהלך משפטו סיפקה גאולה עמיר, כמו הדמות בהצגה, לא מעט כותרות ראשיות ועוררה תהיות לגבי תרומת המשפחה לגידול הפושע. "ההבדל המרכזי הוא שבמטבח הפרטי שלה, גאולה עמיר החזיקה לחלוטין בדעות בנה בעוד שהדמות שלי בהצגה היתה סוקלת את הבחור הזה באבנים בידיה אלמלא היה בנה", אומרת לוי ומדגישה, "היא נקרעת בין כל מה שהיא מאמינה בו לבין המחויבות האימהית שלה. זו נקודת קיצון שמעמידה אותה בדילמה מוסרית בלתי אפשרית".

אסי לוי. הזבל התקשורתי כספריה ציבורית

זה גם סיפור שמנקה את האם מאחריות למעשה בנה.

"יש משהו מגלומני בחשיבה שהכל בשליטתנו ובאחריותנו וזה לא חשוב כמה נפלאים אנחנו, או איזה הורים מצוינים נהיה. גדלתי בשכונת שמנת עם ילדים שהיה להם לכאורה הכל כדי להתרומם ולמרות זאת אחד מאושפז במחלקה הפסיכיאטרי ואחר בגמילה מסמים. יש לנו יכולת לתת את הכלים ולכוון אבל גורלו של כל אחד בידיו. זו הבחירה שלך אם להיות עבד או מלך. בשאלה 'איפה טעיתי' מגולמת המחשבה שאני המרכז. לא הכל סובב סביבי. ההצלחות של הילדים שלנו, הן שלהם כמו שהכישלונות שלהם אינן בהכרח קשורות בנו".

זה מקום מאד מפוכח.

"יכול להיות. אמא שלי תמיד אמרה שכשיהיו לי ילדים, אני אבין. זה נורא עצבן אבל היא צדקה. לא סבלתי את ההיריון הראשון. חשבתי שחיי נחרבו עלי אבל בדימום הראשון כל הגוף שלי פרכס. לא הבנתי איך נולד החיבור הזה לדבר שחי בי ועוד לא פגשתי. זה תופס אותך במקומות הכי עמוקים וכל מה שחשוב לך זה לשמור ולהגן עליהם בכל מחיר".

היְלַדוֹת הפרטיות שלך יראו את ההצגה?

"אני מתלבטת. זו ההצגה הראשונה שבה אני משחקת והן עדיין לא ראו. אני לא יודעת אם הן יוכלו להכיל את זה או שזה מוקדם מדי".

להיות "האמא שלהן" שינה אותך?

"ברור. לפני שהן נולדו, הייתי סוסה פראית. היום אני לביאה. הן שומרות על השפיות שלי. בלעדיהן הייתי משתגעת מזמן".