"שלוש": יותר לכיוון אפס
התוכנית החדשה "שלוש" היא כל כך דלוחה, חסרת מוח ומורכבת משאריות ריאליטי, שרק נשאר לקוות שלפחות לבנות המשתתפות ייצא מזה משהו. כי לצופים כבר לא ייצא כלום
אבל אולי – תקווה קטנה מתגנבת אל הלב - בתוך התפלות החדשה מבית "קשת" חבויה עוד בשורה קטנה. המיזם בו נשים עושות אודישנים לגברים כדי לצאת איתם ואחר כך יוצאות איתם נשמע (וגם נראה) כל כך טיפש ועבש, כל כך דלוח ומורכב משאריות ריאליטי, כל כך חסר מוח, עד שנדמה כאילו כאן תישבר ההגמוניה של הזכיינית על ואולי, אם מותר להמשיך ולקוות, מישהו יעשה חושבים ויבין שהפעם באמת הרף נמוך מדי, התוכן אוורירי מדי והצחוקים מאולצים מדי.
הכלאה של בורדל וקלישאה
כמו שלוש בובות הלו-קיטי הנבדלות זו מזו רק בדציבל של הצחקוקים האינפנטיליים, יושבות שלוש נשים – אחת אלמנה עם ילד (שרית), אחת בת 36 אבל מה-זה לא נראית ככה (מיה) ואחת בתו של דודו בוסי שהבליחה לרגעים ב"מחוברים" על תקן המבוגרת האחראית של האבא השיכור (קים), ובתוך סלון יפואי מעוצב כהכלאה של בורדל וקלישאה (שנדלירים, פרקט וספה לבנה), הן בוחנות עלמים וגברים שההפקה מצאה אי בזה, על מנת לבדוק האם הללו ראויים לדייט איתן או עם מי מהן, או שמא לא.
שאלה הרת גורל זו מפיקה מנעד מדהים של תגובות פסיכו פיזיות קיצוניות מן הנשים הללו: צחקוקים פרועים, גלגולי עיניים לשמיים, בכי, סומק פושה בלחיים, בלבול קוגניטיבי כללי. נשים בגיל 12 ורבע ימצאו המון המון סיבות להזדהות, אבל אני חוששת שמי שעברה את הגיל, וגם מי שעבר, לא יתאמצו במיוחד עד שיגלו כי אפילו "שלוש" יכול לפעמים להיות "אפס".
קווי הדמיון בין הבובות המצחקקות לא נגמרים כאן: שלושתן לא הצליחו להוציא משפט מעניין אחד מפיהן במשך פרק שלם. שלושתן התעללו בחן בשפה העברית. שלושתן שחררו לאוויר הצהרות מטופשות להפליא כמו "אני ממש בקטע של הדת" (שרית), "הוא לא מתאים לחוש ריח שלי" (מיה) והשוס, מפי קים, היא תחושת סיכום הפרק שלה: היתה בו, מבחינתה, "יריית פתיחה למסע רוחני לתוך עצמי", אבל זו לא הירייה שתגאל אותנו מן הייסורים הכרוכים בצפיה.
רק לא להיות צ'רצ'לוחה
הגברים שנבחנו לדייטים לא היו טובים בהרבה מן הנשים. הנה עומר, משורר, שכותב שיר אהבה: "בכלי מלחמה ובכלי תרועה אני אתקע את דגלי בכל חלקה שאכבוש". והנה אחד, בליין בן 50 שמתגאה בכך שמעולם לא יצא עם מישהי "מעל 27". ורצוי, הייתי אומרת, גם מישהי שגילה המנטלי עולה על שש. לרגע קט, כשנפסל על הסף, השיבו לי השלוש את האמון במין הנשי, אבל כשריירו על תאומים יפי מראה ששונאים את עולם הדייטים כי "יש שם יותר מדי צ'עפלקות וצ'רצ'לוחות", תהיתי אם העובדה שנבחרת לככב ב"שלוש" היא לבדה מין גלגל הצלה מגורל של צ'רצ'לוחה, תהא זו אשר תהא.
"לעבור משהו כל כך אישי זו התמודדות", מגלה שרית, לא לפני שהיא אחראית לרגעים היותר מביכים בפרק: עלם נעים למראה עם כיפה סרוגה, אריאל שמו, נתקע בסיפור על מה-הרגשתי-במלחמת-לבנון בעת שטייל בדרום אמריקה וחבריו נהרגו כאן: שרית חשה מועקה או משהו ומבקשת לצאת, וברגע הכי לא נכון מודיעה לחברותיה: "תמשיכו בכיף שלכם, אני יוצאת", ואף גאון-עריכה לא שקל להשאיר את כל ההתנהלות הזאת בסל המיחזור של המחשב שלו.
בין יריית הפתיחה למלחמת לבנון, הכיבושים וההתמודדות, קיבלנו בעקיפין גם תמונת מצב של עולם ההיכרויות הישראלי: רווי בביטויים מיליטריסטיים ואלימים, שטחי וצעקני, חף מעליצות וממוקד במטרה. בהעדר אלמנט משחקי כלשהו ב"שלוש" זה בעיקר נורא מעייף, מלאכותי ומדוקלם. למובילות המיזם, כאמור, עוד ייצא מזה משהו. הצופים, אני משערת, יתמעטו ויילכו, כי אפילו לנאמני ערוץ 2 מגיע יותר.
לפנייה לכתב/ת 
